להתחיל מבראשית

להתחיל מבראשית

מאמר זה ראה אור בגיליון נובמבר-דצמבר 2019 של עיתון "קצה המדבר"

מאת הרב דניאל בורשטיין, רב אזורי חבל אילות

מועדים לשגרה, כמו שנהגנו לומר לאחרונה. נגמרו החגים ואנחנו מתחילים לקרוא בתורה מבראשית, בסדרה של "פרשת השבוע" הנהוג בקהילות ישראל באלף שנים האחרונות, אולי יותר. התחלת התורה עם בריאת העולם כל כך מושרש, אנחנו לא עוצרים לחשוב על זה. עושים מסיבת "תהו ובוהו" לילדי כיתות ב', מזמזמים את השיר "החגיגה נגמרת" וממשיכים בשגרת החיים. 

בפירושו לתורה, רש"י מיד שואל על השאלה שאנחנו לא מתעכבים לשאול, למה התורה מתחילה בבראשית ברא?

בראשית - אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?

רש"י מרמז כאן שהתורה מיועדת לכל העמים ולא רק לנו. ודורש המשנה (סנהדרין ד ה) "לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך".

אנחנו קוראים בספר בראשית למשך 12 שבועות. הסיפורים ממש נפלאים. להרבה מאיתנו אלה סיפורי התנ"ך האהובים ביותר, סיפורי המשפחה של עמינו. אבל במבט ביקורתי, הם שערוריה אחת אחרי השניה. אדם וחוה: כבר על ההתחלה לא מצליחים לקבל על עצמם מצוות "לא תעשה" הכי פשוטה. מגורשים מהגן, ומיד הבנים רבים! קין הורג את אחיו הבל על שטות. ודי מהר, אלהים מתיאש מבני האדם ומבקש להתחיל מהתחלה. אסון טבע והרג המונים! אחרי המבול, מרוב שלא יכול לעכל את אשר עבר עליו, נוח משתכר. בני בניו בונים מגדל בבבל ואלהים מחליט לפזר אותנו על פני כדור הארץ, שלא נצליח להתאחד.

אלהים מחליט לנסות עוד פעם עם משפחה אחת, עם אברהם ושרה. אבל יש בעיה – האשה עקרה. ועניין הפוריות רודפת את המשפחה מאז. או קושי להיכנס להריון, או יותר מדי ילדים. כותבים רבים עקבו אחרי הניורוזות שנחשפות בסיפור המשפחתי של בני אברהם, אבל הפעם אני מבקש להתמקד במבט על של הספר – מוטיב האחים והאחיות.

כבר בסיפור הבריאה, אנחנו קוראים על הריב הקטלני של קין והבל. שמו של הבכור מזכיר לנו שילדים הם יכולים להיות ממש רכושנים, ואילו השם של השני מזכיר לנו שילדים לפעמים בחזקת נעלם בעיני המבוגרים – הבל כשמו כן הוא, מתנדף תוך מספר פסוקים. אבל הרושם שלו נשאר, והאשמה של קין רודף אותו כל חייו. השאלה של קין "השומר אחי אנוכי?" מהדהדת לאורך כל ספר בראשית. 

בניו של אברהם לא ממש מתנגשים – האמהות שלהם מפרידות ביניהם די מהר (כן אני לא מתעכב על הפעלת הכח של שרה, לזה יהיה טיפול בפעם אחרת – ד.ב.). אבל בדור הבא, יעקב ועשו מתחילים להתקוטט עוד לפני שהם נולדים. בדור הרביעי לאברהם, הבנים של לאה מוכרים את יוסף לסוחרי עבדים, אשר מורידים אותו מצרימה. הסיפור של יוסף הוא הרומן ההירואי המקורי, בו הגיבור מטפס אט אט מבית הסוהר ועד שהוא המשנה למלך. לפתע, ארץ כנען מוכה בצורת, ואחיו יורדים לשבור אוכל במצרים, ולא יודעים שהאיש המצרי שעומד מולם הוא אחיהם האבוד. רגע השיא של סיפור יוסף מגיע ברגע בין פרשת מקץ לפרשת ויגש, אותם בד"כ קוראים בשבתות מסביב לחג החנוכה.

מה קורה כאן, בספר בראשית?  האם זה הסיפור שהיינו בוחרים כמיתוס הקמאי של עמינו? האם סיפור הרקע הארוך הזה נחוץ בשביל לספר את סיפור יציאת מצרים, כפי שמרומז ברש"י שציטטתי לעיל?  בשבילי, הסיפור התנ"כי כל כך מושרש, קשה מאד להרים את הראש למבט על כדי לענות על שאלות כאלה. אם מצליחים לרגע להתרומם ולראות את הסיפור כולו, לפני שמתחילים לצלול לקריאה העמוקה, אפשר לראות שהשאלה של קין, "השומר אחי אנוכי?" בעצם מקבל את התשובה במעמד המקח של יהודה מול יוסף בתחילת פרשת ויגש (בראשית מד יח – לד(

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:  כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה. אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר:  הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח. וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, הוֹרִדֻהוּ, אֵלָי; וְאָשִׂימָה עֵינִי, עָלָיו. וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, לֹא-יוּכַל הַנַּעַר, לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו:  וְעָזַב אֶת-אָבִיו, וָמֵת. וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, אִם-לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אִתְּכֶם--לֹא תֹסִפוּן, לִרְאוֹת פָּנָי. וַיְהִי כִּי עָלִינוּ, אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי; וַנַּגֶּד-לוֹ--אֵת, דִּבְרֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר, אָבִינוּ:  שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל. וַנֹּאמֶר, לֹא נוּכַל לָרֶדֶת:  אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ, וְיָרַדְנוּ--כִּי-לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ, וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ:  אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן--וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה. וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר--וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן--שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

כשיוסף שומע את הנאום, הוא מבין שגם על אחיו (לפחות על יהודה) עבר שינוי בשנים שהוא היה במצרים. כשהוא מבין שיהודה מתנהג כלפי בנימין בגישה של "שומר אחי", הוא יודע שאפשר לחשוף את עצמו מול האחים, כי הם כבר לא מי שהם היו בילדות. 

המון שיעורים לחיים אפשר למצוא בספר בראשית. השנה, אני בוחר בשיעור הזה. אפשר להתחקות אחר מקורות הקדמונים של התורה – חקר המקרא מציע שסיפור יוסף שייך לממלכה הצפונית, והיסטוריונים אחדים מציעים שהתנ"ך מורכב בשלהי ימי בית ראשון כדי לעודד קליטת פליטי הצפון לתוך ממלכת יהודה. ההפטרה של פרשת ויגש מספר יחזקאל (לז טו-כח) מדבר על חזון הנביא שהוא מצווה להביא שני ענפים לפני העם ולאחד אותם ביחד, עץ יהודה ועץ ישראל:  

וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃

אבל אפשר ללמוד שיעור פשוט עוד יותר מההיסטוריה – על אף השערוריות, בסופו של דבר, כולנו אחים ואחיות בני האדם, ועלינו לשמור אחד על השני, לחיות ביחד. שיעור פשוט, לא רק לעם ישראל, אלא לכל בני האדם.