פרשת ויגש תשפ"א – איחוד הקרעים

 בסידור של התנועה המסורתית "ואני תפילתי", מופיע קטע אלטרנטיבי בתפילת מוסף לשבת:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ /וְאִמּוֹתֵינוּ/, שֶׁלְּאֶרֶץ חֶמְדַּת נְפוּצוֹתֵינוּ מֵרָצוֹן יַעֲלוּ: בְּנֵי לֵאָה בַּשָּׁלוֹם עִם בְּנֵי רָחֵל יִהְיוּ. עֵץ יִשְׂרָאֵל עַל עֵץ יְהוּדָה מֵחָדָשׁ יֻרְכַּב, וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּאַרְצְךָ לְגוֹי אֶחָד. בֵּיתְךָ מֵחָדָשׁ בְּתוֹכֵנוּ תְּכוֹנֵן, וּבוֹ בְּרָצוֹן פָּרִים שְׂפָתֵינוּ נְשַׁלֵּם, כִּי חֶסֶד חָפַצְתָּ וְלֹא זֶבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת, וְקַיָּם בְּנוֹ, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּנוּ עַל יָדִי נְבִיאֶךָ: לֹֽא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכָל־הַ֣ר קָדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְהוָ֔ה כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃

במה מדובר? בפרשה שלנו, אנו קוראים על הפיוס המרגש בין יוסף ויהודה, ואז כל האחים, במצרים. זה רגע שיא של כל חומש בראשית. החומש פותח, מיד לאחר בריאת העולם, עם הרצח המזעזע של הבל על ידי אחיו קין, והמשפט התמוה של קין כשאלהים מתעמת איתו את הדבר:

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃

כל מערכת יחסים בספר מתקיים בצל השאלה הזאת. בכל דור ודור, בני אדם מתמודדים עם הקושי הרגשי והמודעות המוסרית מתפתחת לאט לאט. כל כך לאט, שאנחנו נדהמים שאחים יכולים להיות כל כך אכזרים זה לזה – קודם, מצבם הכללי של בני האדם נהיה כל כך גרוע שה' משמיד את כולם ומתחיל מחדש עם נח. אבל בני נח גם הם לא מתמודדים יפה עם האחריות המוסרית זה לזה, ואביהם נאלץ לקלל את בנו הקטן, חם:

וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃ (בראשית ט כו)

גם במשפחתו של אברהם האחים לא מצליחים לגמרי. ישמעאל מגורש כי "מצחק" עם אחיו למחצה יצחק. בני יצחק נצים זה לזה עוד מלפני לידתם. יעקב נאלץ לברוח מהמשפחה, לבית אחי אמו, לבן. שם הוא מתחתן עם רחל ולאה, והן נכנסות לתחרות נשית – מי תלד יותר בנים. רחל מפסידה במחיר כבד מאד: היא מתה בלידה של בנימין, בנה השני. ובני לאה מוכרים את אחיו יוסף לעבדות – לא לפני שחלק (המדרש אומר שהיה זה שמעון) מציע להרוג אותו. הרעיון למכור אותו לעבדות, ועל ידי כך להרוויח קצת מהצד, מגיע מיהודה.

והנה, כעבור 17 שנה, ורעב כבד בארץ, והאחים ירדו למצרים לשבור שבר. יוסף כבר המשנה לפרעה. הוא הכיר את האחים, אך הם לא הכירו אותו. הוא ביקש לבדוק אותם – האם הם השתנו? האם הם כבר לא האחים שהתאכזרו בו? הוא החזיק באחד מהם (שמעון) בשבי, ושלח אותם חזרה לאביהם, ואמר לא לחזור עד שיביאו איתם את בנימין. כעבור זמן, הם חזרו עם בנימין, ויוסף המשיך להטל בהם. אחרי שהוא שלח אותם הביתה, כביכול, הוא שלח אחריהם חיילים שעצרו אותם והחזיר אותם לארמון. באמתחתו של בנימין נמצא הגביע של יוסף! אנחנו מכירים את הסיפור כל כך טוב, לפעמים אנחנו מדלגים על הפרטים. יוסף (עדיין מתנכר לאחיו) רותח מכעס, ומאיים להחזיק בבנימין בכלא. האחים האחרים פוחדים שלא יוכלו לחזור ליעקב בלי בנימין, כי על היעלמות אחיו יוסף הם אשמים ומעולם לא סיפרו לאבא שלהם. וחלוקת הסדרה משאיר אותנו כאן משבת שעברה, מסוף פרשת מקץ.

והנה, הפרשה שלנו פותח בנאום של יהודה, שמגלה לאחיו שהוא השתנה. הוא עונה על השאלה שקין שאל בפתיחת ספר בראשית בהצהרה: כן, שומר אחי אנכי! וכשיוסף מבין את השינוי שעבר עליו, ורואה שבנימין סומך עליו, רק אז הוא מגלה את עצמו לאחיו. רק אחרי זה הוא מוכן לשחרר את שמעון ממאסר.

ההפטרה שאנחנו קוראים לוקח את ההשלמה בין יהודה ויוסף שלב נוסף קדימה: בחזון יחזקאל רואה שני מקלות, וה' מסביר לו שאלה שני מקלות לשני הממלכות ישראל ויהודה.

וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכׇל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽו׃ וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ׃ וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ׃ דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי׃ וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם׃ וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יהיה יִֽהְיוּ־עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃ (יחזקאל לז טו-כב)

זה לא כל ההפטרה, אבל בקטע הזה אנחנו רואים את העניין שמוזכר בתפילה האלטרנטיבי שהזכרתי לעיל. כי העם היהודי לא מאוחד. בתקופת יחזקאל, אחרי גלות בבל, כמו בתקופה שלפני חורבן הבית, היה חשוב שגם יוצאי הממלכה הצפונית (ישראל) וגם יוצאי הממלכה הדרומית (יהודה) ירגישו חלק של עם מאוחד.

מנסחי התפילה האלטרנטיבית הזאת, מוועדת הסידור של התנועה המסורתית, אף הם רצו להדגיש את הצורך באחדות העם, והם ניסחו אותה לפני יותר משני עשורים. עם ישראל מעולם סובל מפרידות ופיצולים. לאורך הדורות אנחנו מדברים על המתח בין אשכנזים וספרדים, חסידים ומתנגדים, דתיים וחילוניים, עולים חדשים וצברים, גברים ונשים, צעירים וזקנים. התפילה לעיל, וכן הנבואה של יחזקאל שואפים לעתיד טוב יותר, עתיד שבו הקרעים החברתיים יאוחדו איחוד והשלמה כמו של יוסף ואחיו.

מי יתן ונזכה לעולם שחוזר לשאוף לעתיד טוב יותר, עתיד של אחדות ואחווה.