קורח תשפ"א - תרגום של ר' שפע גולד

קורח – במדבר ט"ז א – י"ח לב

מאת הרבה שפע גולד 2006

מאנגלית: דניאל בורשטיין 2021

המורד

הפרשה הזאת מספרת את סיפורו של קורח שהנהיג מרד נגד משה תוך כדי המסע במדבר. משה מקבל את האתגר. הארץ נפתחת ובולעת את המורדים, והמחתות שלהם רקועים לכיסוי למזבח. כל שנים עשר השבטים מביאים מטה לאוהל מועד, ובבוקר מתגלה שהמטה של אהרון הוציא ניצנים, פרחים, וגמל שקדים.

הברכה

מה הברכה שנוצרת ממרד? בכיינות, תלונות, גרירת רגליים, דיכאון, ועייפות משביתה נדחים כולם הצידה כשהספק עומד וצועק "בואו נבדוק את האמת שלי!"

קורח מעלה את כל הספקות שמתפלשות בתוכנו. הוא מעורר אותן ומשמיע אותן. ספקות מוסתרים אוכלים אותנו מבפנים, מרוקנים את הכח שאנחנו צריכים למסע שלנו. כשהמרדנות המוצדקת מתערבבת עם חמדנות, קנאה, ושאפתנות, כל הרגשות הללו עולים על פני השטח, וכל המקומות בהן אנחנו עדיין משועבדים נחשפים לתמורה על ידי רחמים וזווית הראייה של החכמה. או אז, אפשר לצאת לדרך הריפוי.

קורח מאלץ את האמת להיחשף. בלעדיו, אנחנו ממשיכים בתלונות הרגילות, בולעים את השאלות הקשות, ומאבדים אט אט את החזון ואת הכח. קורח מייצג שלב בהתפתחות שהכרחי לנו למציאת הקול הפנימי. הגורל של קורח לוט בערפל, לא ברור אם המורד האולטימטיבי הזה נענש או מת. לפי המסורת שלנו, קורח, כביכול האיש הרע בסיפור, בכל זאת זוכה בכבוד – שנים עשר מזמורים מבין היפים בספר תהילים נקראים על שמו. ברור שאחד שמצא את קולו העביר את היכולת להישמע לבניו אחריו, שנהיו למשוררים בבית המקדש.

קורח הוא הכח שבנו שטרם בשל, שטרם התמתן בענווה. באחד המזמורים של בני קורח, הם מתארים את טבע הכח שסוף סוף הבשיל: חֶסֶד־וֶאֱמֶ֥ת נִפְגָּ֑שׁוּ צֶ֖דֶק וְשָׁל֣וֹם נָשָֽׁקוּ׃ (מזמור פ"ה י"א)

כמורדת צעירה, האמת שלי לפעמים היתה חסרה חסד, חסרה טוב לב. התשוקה שלי לצדק היתה מנפצת את השלום. אך היתה ברכה בכח של קורח להעלות בתוכי וללמד אותי שהשאלות שלי, ההתגרויות שהטחתי במורים שלי, גם הן קודש. למשך חיים שלמים של טעויות וחזרה בתשובה, החכמה אט אט מתגלית להזמין ביחד את החסד והאמת, ולהדליק את האהבה שבין הצדק לשלום.

המחתות, שהמורדים שהצטרפו לקורח ומתו באש המרד העלו בהן את הקטורת, אחר כך רוקעו לידי כיסוי למזבח העולה. הם נאספו משרידי העימות המופויחת על ידי אלעזר הכהן, כי הם התקדשו. כשאני מחפשת בשרידי המרידות שלי, אני מוצאת שהרבה מהיוהרה שלי עלתה באש הניסיון שלי, אך שם בין השרידים, אני מוצאת גם אוצרות: התשוקה לאמת, השאלות הקדושות.

האתגר הרוחני

האתגר שלנו הוא לתת לקול של קורח שבנו לצאת בזמנו, ולהקשיב בזהירות לכוחו המתהווה. היו ערים לסכנה שאתם משחררים, גם לפוטנציאל להיזקקות ולבגרות. הקשיבו לחוסר הסבלנות שלכם, לשאפתנות, לקנאה, לתאבה. שימעו גם לחיות ולתשוקה.

"וַיִּקַּ֣ח קורח" (במדבר ט"ז א) הם המילים הראשונות של הפרשה. מבחינה דיקדוקית, אין ללקיחה הזאת מושא. לקיחה, כאן, היא תיאור של המודעות של קורח – כח שטרם בשל. הדחף הבלתי מרוסן של קורח הוא השיעבוד שממנו הוא צריך להשתחרר.

בספרו "ישמעאל", דניאל קווין מחלק את העולם בין "לקחנים" ו"עוזבים". "לקחנים" מבססים את הכח שלהם באי הבנה הבסיסית שהם מופרדים מן העולם ושהעולם נברא בשבילם. "לקחנים" מפעילים את הכח שלהם על ידי צריכה – לקיחה של העולם.

האתגר הרוחני שלנו, אם כן, הוא להזמין את הכח הפראי שבנו ולאלץ אותו להתבגר. לעשות זאת, עלינו לנפץ את המיתוס שאנחנו פרודים מן העולם, ולהתחיל להכיר את עצמנו בחיבור הטבעי שלנו. אנחנו חייבים להבחין בנזק שה"לקיחה" שלנו גורמת.

לאחר המרד של קורח, אהרן, ככהן הגדול, ניצב בין המתים לבין החיים, ובכך מפסיק מגפה מיסטורית. המגפה של זמננו היא הכח הבלתי מבוגר, הבלתי מרוסן, שמאיים לצרוך את העולם כולו. לעמוד ככהן הגדול בין המתים והחיים משמע לדעת בבירור את הפן ההורס של הכח שלנו ולעמוד הגנה אוהבת עזה על קדושתם של כל החיים.

המבחן האחרון של הכח הוא לדעת אם הוא מעניק חיים. בסיפור של קורח, אלהים ממציא מבחן לבדוק את פני הכח הבוגר. כל אחד מהשבטים שם את המטה שלו, סמל כוחו, במרכז הקדוש של הקהל, בארון העדות שבקודש הקודשים. למחרת, מתגלה המטה של אהרן מוציא ניצנים, פורח, וגומל שקדים.

ככה אנחנו נדע כשהכח שלנו מתבגר. נחפש את הניצנים, הפרחים, והפרי. מה גידלנו עם הכח שלנו? איזה יופי הבאנו לעולם? איך בכוחנו, טיפחנו את עצמנו ואחרים?

הדרכה לאימון

השבוע הזה של קורח שלוח אותי לזיכרונות של הפעמים שקראו לי מורדת. אני זוכרת את הבלבול. המטרה היחידה שלי היה לדבר את האמת שלי ולהילחם נגד מה שלי נראה צביעות. עכשיו אני רואה שחסרה לי סבלנות, רחמים, וענווה, אך הכוונות שלי היו טובות והתשוקה שהניעה אותי באה מהליבה הקדושה של המהות האלהית שבתוכי.

להגדיר מחדש את המורד/ת שבפנים

האימון לשבוע של קורח הוא לחפור את המורד/ת החבוי בתוכך ולשלב את המהות שלה עם האיכויות שאת/ה מעבד/ת לאורך זמן לפתח.

זכור את התשוקה שלך, שאם הזמן נכבה ע"י האכזבות של החיים.

זכרי את המורדנית שפעם היית והכח שזרם בך אז. בפרשת קורח, הארץ פוצחת את פיה לבלוע את המורדים. הם טמונים באדמה כמו זרעים, מחכים לזמן הנכון לצמוח ולהתפתח.

דמיין את המרדן שפעם היית כזרע שתול עמוק באדמה. עכשיו תוכל להביא לזרע הזה את האיכויות המדוייקות שיעזרו לו לגדול.

את יכולה להשקות אותו בסבלנות, להאיר באור הרחמים, ולדשן את האדמה עם כל הזבל שעבר עליך בחיים.