כי תשא - כשאבא מגלה שהילדים עושים מסיבה ללא רשות?

 

קריאת המגילה בקיבוץ לוטן תשפ"ג

כל שנה, אנחנו קוראים את הפרשת כי תשא מיד אחרי פורים. כאילו משה יורד מההר, ורואה את כולנו חוגגים והוללים במסיבות הפורים שלנו וכמו אבא מעוצבן על ילדים בגיל העשרה שעושים יותר מדי רעש, מתחיל לצעוק ולהטיח בנו האשמות שווא – מה עושים פה? עבודת אלילים? אולי הוא רק מצוברח כי הוא רעב, אבל התגובה שלו לא מוגזמת? הרי הוא צם למשך 40 יום על ההר. ואנחנו, אנחנו לא סוגדים לעגל זהב, אנחנו רק חוגגים חג שהוא לא הכיר.

בעולם שלנו, מסיבת עגל הזהב, סליחה, מסיבת הפורים היא לא רק מותרת, היא חובה. נולדנו לעולם אחר משל משה, אחר משל בני ישראל היוצאים ממצרים, עולם שבו הסתר הפנים של אלהים, הסתר היצרים בחורף, נענה בחובה של פורקן עם בוא האביב. מצווה להתחפש, מצווה להשתכר, מצווה להתהולל, עד דלא ידע.

אבל חיש מהר, אנחנו חייבים לעשות את עצמנו רציניים שוב. ככה גם בחגיגות סוף החורף של עמים אחרים, הקרנבל והמרדי-גרה. אצלם, בשעת חצות החגיגות נפסקות באווחה. אצלם מתחיל עונת הצום, 40 יום לפני הפסחא. אצלנו רק חודש, חודש של עבודה קדחתנית, כי עוד מעט בא פסח ויש המון עבודת הכנה! לא רק הכנות לחג - אלא הכנות לבוא הקיץ היבש, עונת הקציר והאסיף, עונה של עבודה שחייבת להיעשות במשותף.

קל לנו להניח שהעולם תמיד היה כמו שאנו מכירים היום - אבל לא כך האמת. אנחנו משלים את עצמנו אם נחשוב שתמיד היה מה לאכול, מזון זמין במרכולים ללא קשר לעונה. העבודה של בני האדם בדורות קודמים היתה עסוקה הרבה יותר בסיפוק הצרכים הפיזיים – המזון והמחסה – מאשר היום. אמנם פופולרי היום לצטט חוקרים ניאו-שמרניים ולומר שהפירמידה של מאסלו מוטעית, אבל בעולם עד לפני חמישים שנה, הפירמידה של מאסלו היתה נכונה ועוד איך. לפני שבני אדם היו יכולים לדאוג לצרכיהם הרוחניים, היינו צריכים לדאוג לצרכינו החומריים.

המסורת היהודית בונה לתוך מחזור החיים הפולחני את הצורך הזה. הרב זלמן שחטר-שלומי, ז"ל, מספר על מפגש עם שאמאן קנדי, בן לשבט ילידי. בשיחה שלהם שהתפתחה בכנס בין-דתי אי אז בשנות ה70 המוקדמות של המאה העשרים, רב זלמן הסביר לו על מעגל השנה היהודי, והאח רופוס גודסטרייקר הרהר על ההגיון העמוק בתוך המסורת, שהוא שמע מחברו. נכון, הוא אמר, שבסתיו תלמדו את הילדים לבנות מחסה, להתגונן מפני החורף המתקרב. ובאביב, כשמתקרב הקיץ, אתם מלמדים אותם על חשיבות הדגנים, המזון שכל כך חשוב לקיום השבט עד בוא עונת הגשמים בסתיו.

בואו נבדוק כמה מרכיבים שונים של ההכנה שלנו לקראת בוא הקיץ, ואולי דרכם נשים לב לחכמה עמוקה שיכולה לעזור לנו להתכונן למצב של שינוי האקלים שפוקדת אותנו כיום:

נתחיל במעבר הזה מפורים לפסח - או, כמו שמיכאל קגן קורא לזה בהגדה שלו "מאי סדר לסדר". פורים הוא חג של "נהפוך הוא" - של קרנבל, בלאגן, היפוכים והפכים. אבל גם מזג האוויר בתקופה של חודש אדר הפכפך. יום אחד חמסין, למחרת שוב גשם. לפעמים גשמים עדינים, אבל לפעמים הסופות הכי קשות דווקא בחודש אדר. זאת תקופת השטפונות אצלנו במדבר. וכאשר בבוקר השמיים בהירים, לעתים האוויר עומד, ואז פתאום בצהריים עולות רוחות דרומיות עזות, מלאות בחול, ומעיפות את הכל. ההיפוך של פורים מתרחש גם בטבע. צמחים שלפני רגע היו ירוקים ורעננים פורחים ומוציאים פרי כמה שיותר מהר. ציפורים שלא מזמן נעלמו לכיוון דרום כבר חוזרים ומרעישים על הבוקר למראה הפריחה, וחרקים מתחילים להתעופף מסביב. הלחות באוויר נעלמת.

אבותנו הקדומים, החקלאים הראשונים, ידעו שהדגן שזרעו בסתיו, לפני הגשמים הראשונים או מיד אחריהם, נמצא בשלב רגיש במיוחד. בקרוב הגבעולים יהיו אביב – חלולים – והשיבולים יתחילו להיווצר. אבל הגבעול החלול נהיה יותר ויותר שביר ככל שהוא מתייבש. זה יקרה בקרוב מאד, וצריך לשמור עליו ולהיות זמין לעבודה. ובזמן ההמתנה, עלינו לנקות את הבורות, את המרתפים, את המחסנים, כדי שהדגן לא יחמיץ בזמן האחסנה. זאת עבודה שאי אפשר לעשות לבד. עושים אותה בקבוצה, ביחד. גם בהמשך הקיץ, הקציר הוא עבודה שצריכה להיעשות ביחד, בקבוצה, אחרת אי אפשר להספיק לשמור מספיק לשנה הקרובה.

והטקסטים שאנחנו קוראים עכשיו משקפים את זה. אנחנו קוראים את פרשת כי תשא – סיפור החזרה של משה מההר. הפרשה מזהירה אותנו מה יקרה לנו אם לא נשמור את הכללים - אם לא נתחשב בהוראות שניתנות לנו בהיעדר המנהיג. אבל הפרשה מסתיימת בסקירה על כל החגים, ועם חוקי הכשרות. אז נשאלת השאלה, כל כך למה?

התשובה שלי היא כזאת: אחרי שלושים שנים של חיים משותפים בקיבוץ, אני רואה חשיבות גדולה בשמירה על המסורת המקומית. מסורת של חגים והוראות קבועות לאותם חגים מאפשרת לקהילה לחיות ביחד לאורך שנים – אם אנחנו חוגגים במשותף, אנחנו יכולים גם לעבוד במשותף. אם אנחנו יודעים שהטרחה היום-יומית מובילה לרגעי שיא משותפים וצפויים, העשייה הסיזיפית של היום-יום נראית לנו שווה. היא גם נראית לנו צפויה. יודעים שהכאב של חפירת בור ומילואו יוחלף בנטיעת עץ והשקייתו, ובהמשך בהנאה של לשבת תחת צלו ואכילת פירותיו.

וחוקי הכשרות? בקהילה, אם נכין חגיגה בבישולים שונים, מסיבת יום הולדת או ארוחת פוט-לאק דומה, הדבר הראשון שנשאל את המוזמנים הוא אם יש להם רגישויות לאוכל? פה יש צמחונים, יש אוכלי כל, יש אנשים רגישים למאכלים שונים. לכן, נסכים לא להביא בשר, כדי שכולם יוכלו לאכול ולחגוג יחד – ברור שאנחנו לא רוצים שמישהו ירגיש מנודה. וזהו. אין פה כפיה דתית, יש פה נסיון להכיל את כל היחידים בקהילה. לימינו, חשוב לומר גם שאין פה אלהים, אלא האדם במרכז. לא עגל זהב, ולא אלהים מופשט ונשגב.

 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

My soul has dwelt too long among haters of peace. I embody peace, and though I talk til I am blue in the face, they insist on war.

אריות בבית הכנסת

פרשת ויגש - תשפ"ג - מי יתן שנהיה עם מאוחד בארצנו