חשבון נפש תשפ"ד

(המאמר ראה אור בגיליון 250 של עיתון "קצה המדבר" ספט 2023)

אנחנו מתקרבים לראש השנה ויום הכיפורים ועשרת ימי התשובה שביניהם, המכונים במסורת הימים הנוראים. (למדתי לאחרונה שהצעירים היום לא בהכרח מכירים את הביטוי "ימים נוראים" ולמה זה הכינוי של התקופה הראשונה של חודש תשרי). הגענו לתקופת השנה שהעם היהודי עסוק ב"תשובה" – בחקירה פנימית, חשבון נפש וחשיבה על מעשינו. "מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך" במילים של המשוררת רחל שפירא.

מה משמעות התשובה בימינו? בעידן הזה, אחרי 30 שנה של האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו, אחרי 15 שנים של הרשתות החברתיות, האם המסורת היהודית יכולה ללמד אותנו משהו? בעידן של בינה מלאכותית, של ה"דיפ-פייק", שלא לדבר על "מי-טו", האם איבדנו את היכולת לסלוח ולמחול אחד לשני? האם עוד אפשר לבקש מהשכנים לסלוח לנו על הפעם שחסמנו את הכניסה? או הכדור שהפריע להם בארוחה? ומבחינה חברתית, האם אפשר בכלל לשנות התנהגות ולחזור למעמד שכולנו שווים?

בתחילת הקיץ, השתתפתי ביום עיון במכון הרטמן בירושלים על אתיקה רבנית ופגיעות מיניות בקהילה. שמענו עדויות קשות מאד על פגיעות מיניות בעולם החרדי והדתי, אבל אנחנו יודעים טוב מאד שהנושא בוער בחברה הכללית והחילונית. שמענו גם על מהלכים שנקטו בתנועה הרפורמית בחו"ל, כאשר כל שלוש הזרועות של התנועה – בית המדרש לרבנים, ארגון הקהילות, וארגון הרבנים – עשו חריש עמוק, כל אחד בפני עצמו, וגם שלושתם יחד, וביערו את חברי הסגל, חברי הצוות, וחברי ההנהגה המתנדבת שלהם שהואשמו בעבר בהתנהגות לא הולמת. כמו כן, הם שכתבו את הנהלים והקודים האתיים שלהם.

ביום העיון הוצע הקמה של ארגון חדש, ברית אמונים שמו, ששם לעצמו מטרה להקים אמנה להסדרת היחסים בקהילות, בין חברי קהילה ובין חברי קהילה למהיגיה הרוחניים שיהווה "קוד אתי". הפרת כללי ההתנהגות המינית בקהילה היא הפרה בוטה מאד, ויש בהקשרה שלל של חוקים וכללים. בחברה הכללית החילונית בישראל יש חוקים ברורים ונהלים בהקשר, אך עדיין נשאלת השאלה, האם אנחנו מאמנים שאדם יכול לעשות תשובה?

אז אם במקרה של פגיעה מינית, קשה לענות על השאלה, מה עם מצבים פחות קיצוניים? האם אנחנו באמת מאמינים שאפשר לעשות תשובה, באופן כללי? האם אפשר לחזור בנו מעלבון שהעלבנו מישהו? רובנו יגידו שכן, אפשרי הדבר. האם אפשר לבקש סליחה באמת ממישהו שפגענו בו? לרוב, כן. אפשר לבקש. האם אפשר לסלוח? לא תמיד. ומה גודל העברה שאפשר לעשות עליה תשובה? האם יש חטאים חברתיים שאין להם סליחה?

מה אפשר ללמוד מהמסורת על השאלה הזאת? במקרא, יש שלל מקרים שבהם אלהים לא מקבל את החרטה של בני האדם – החל מהגירוש מגן עדן, דרך הענישה של משה רבינו שלא נכנס לארץ ישראל. במדרש, החטא של אחי יוסף מהווה הבסיס לכל הרע שארע לעם ישראל בט' באב. ובכל זאת, אלהים סולח פה ושם, לדוד המלך, למשל. וחז"ל אומרים שהתשובה נבראה הרבה לפני בריאת העולם, כלומר, בלי היכולת לתקן טעויות, אי אפשר להתקיים.

בפרק הראשון של "הלכות תשובה" במשנה תורה, כותב הרמב"ם (1138-1204): "יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִים לִשְׁעָתָן וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִים אֶלָּא לְאַחַר זְמַן."

בואו נפרק את זה קצת: "יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן." אם אני גרמתי למישהו להפיל משא שהוא מחזיק, אבקש סליחה, אעזור לו להרים את השברים (או את החפצים שלא נשברו). הוא יסלח לי. קרה. קרתה תאונה, והנזק רב יותר, אולי יותר קשה לסלוח. אבל אחרי זמן, באה הסליחה. אלה דוגמאות שאפשר להבין בהן את האמירה של הרמב"ם.

אבל עלבונות, אולי זה יותר קשה. אם אני יוצא מהאוטו בזירה של תאונה, בדרך כלל, יהיו קללות וצעקות. גם אם גרמתי את התאונה, אם אף אחד לא נפצע, אני מבין את הקללות ודי באוטומט מבין את מקלל, וסולח לו. אבל אם אני הולך בדרך בישוב, ומישהו יוצא מביתו ורודף אחרי, מקלל אותי, התגובה תהיה אחרת. ואם בשיחה בקהילה, אסיפת קיבוץ, למשל, התרגשתי וקראתי לחבר אחר בשם גנאי? או אם דיברתי בהכללה על קבוצה של אנשים והם נעלבים? כאן הסליחה תקח זמן. לא אחת אני שומע על חברים שחוזרים מאסיפת הקיבוץ ומתקשים להירדם כי בראש הם חוזרים על הדברים שנאמרו שוב ושוב, בנסיון לעבד את הרגשות. ואלה מצבים שבהם הפגיעה באחר לא פיזית, אלא רק נפשית.

עוד כותב הרמב"ם "מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד ... בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה ... וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:" כלומר, בעולם של לפני אלף שנה, אם עניין הזמן לא היה מספיק להביא את הסליחה, היה אפשר לעבור למקום רחוק. גם היום, אנשים משתמשים ב"גלות" כדרך לעשות או להשלים תשובה, זה אפילו חלק ממנגנון המשפטי של המדינה. ישנם אנשים שמרחיקים לכת ואפילו משנים את השם שלהם, שזה די קיצוני. אבל היום, בעידן הרשתות החברתיות, האם זה אפשרי? האם החברה שלנו מאפשרת לאדם שחטא לעשות תשובה ולהתחיל מחדש?

אני עסוק בזה הרבה מאד לאחרונה. המחשבה לא עוזבת אותי. האווירה בארץ, בעקבות המאבקים הפוליטיים של השנה האחרונה, רק דוחקת אותנו לקצה. היא מעודדת אותנו להתבצר בעמדות ולהסתגר בתיבות התהודה הפרטיות והנוחות. תקופת הימים הנוראים מזמינה אותנו לחשוב אחרת, לצאת ממקום הנוחות, ולפגוש את האחר, ובתקווה, את עצמנו.

 מה זה אלהים בשבילי?

עברו יותר משלוש שנים מאז שנמניתי להחליף את בנג'י גרובר כרב אזורי. השנים האלה לא היו שנים קלות לאף אחד. כשנפל עלינו הסגר הראשון של הקורונה, תהיתי מה התפקיד שלי. שאלתי את עצמי איך אפשר להביא תקווה. למזלי, כבר הכרתי את הזום, כי לימדתי קורס מרחוק בסתיו 19', ובכלל הרבה מהלימודים שלי היו מרחוק, דרך הזום, עוד בעשור הקודם, (כשעוד חשבנו שהאינטרנט ישעה רק טוב לאנושות). חשוב לי שתבינו מי אני ומה אני מבקש להביא. ובמה אני מאמין (ואולי גם לא מאמין). במיוחד בימים המתוחים הללו, כאשר השיח הפוליטי והתקשורת דוחפים דיכוטומיה מלאכותית בין צמד המושגים "יהודי" ו"דמוקרטי", חשוב לי להבהיר את עצמי בקהילה.

אני רב רפורמי. אמנם אני שומר כשרות, אבל אשמח לאכול אצלכם צמחוני. אמנם אני חושב כיפה, אבל הכיפה שלי בכל צבעי הקשת. זאת, כדי להנכיח את הדתיות במרחב חילוני, אבל גם להנכיח את הגיוון וקבלת האחר כמו שהוא/היא/הם במרחב דתי. אני נוסע בשבת, אבל בעיקר לפעילות רוחנית, בין שזה טיול בטבע, תפילות בבית כנסת, או הנחיית בר/בת מצווה במקום אחר.

אני לא נעלב בקלות. חשוב שתדעו את זה. אחרי 33 שנים בארץ, התרגלתי שצוחקים לי על המבטא. לקח כמה שנים, אבל הבנתי שככל שאפשר להוציא את היהודי מניו ג'רזי, קשה הרבה יותר להוציא את ניו ג'רזי מהיהודי.

בוודאי, אני לא נעלב בשם אלהים. אלהים מספיק גדול, ויכול (יכולה? אולי יכולים?) לדאוג לעצמה. אני לא נעלב בשם הדת, ככלל. אתם לא חייבים להתנצל שאתם לא שומרים, זה עניין שלכם. אבל אני כן עשוי להיעלב בשם היהדות הרפורמית. כאשר מדברים עליה כאילו העמדות שלה במאה הי"ט הם עדיין העמדות שלה במאה הכ"א, זה מרגיז. כאשר אומרים שיהדות רפרומית לא שייכת לישראל, לא שייכת בישראל, כאילו זה נטע זר שלא עולה בקנה אחד עם הציונות, זה בהחלט מעליב. 

בעיניי, אנחנו בנים ובנות לתרבות עשירה ועתיקה, ועלינו להעריך את זה. המסורת היהודית היא שפה עשירה מאד. תמונים בה המון אוצרות. לא רק מהתנ"ך ומהעת החדשה, גם מכל הדורות בין זה לזה. כשאני מדבר על אלהים, אני לא מדבר על איש זקן שיושב על כיסא בשמיים. גם אני לא מאמין באלהים כזה. אני גם לא מאמין באלהים כמו איזה כספומט שאם מצליחים לזכור את הקוד הנכון, מוכן להוציא לנו מתנות כל היום. אלהים זה הנשגב, אלהים זה השאיפות הכי גדולות. אלהים זה המיסטורין הכי עלום. אלהים הוא הכתובת, המען אליו התקוות נשלחות. לא חשוב אם הם אי פעם מגיעות.

כבר הוכח ע"י המחקר הפסיכולוגי, וגם ע"י הניסיון האנושי (והיהודי, לצערנו הרב, במקרה של השואה) אמת חשובה: בן אדם לא יכול לחיות – לא יכול לחיות! – ללא תקווה. השפה היהודית לבטא תקווה, היא התפילה. בין אם מאמינים באלהים או לא, התפילה היא השפה היהודית לבטא את השאיפות הכי נשגבות שלנו. התפילה המסורתית, בעיניי, יותר מכל היא תרגיל במודעות. תרגיל בדמיון. כל המילים המוזרות, גם השבחים שאנחנו מרעיפים על אלהים, כל הבקשות שאנחנו מבקשים מאלהים, הם כמו שכבות סמיכה וכיפופי בטן, כמו פילאטיס וכמו יוגה. וכמו כל תרגול, ככל שמאמנים את השריר של התקווה, הוא נהיה חזק יותר.

 תפילות הימים הנוראים

אם אמרנו שהתפילה היא תרגול, אז התפילות של הימים הנוראים משולות למרתון. כמו שלא היית יוצאת לריצת מרתון בלי הכנה, אל תצפו מעצמך לעמוד בנטל של שעות תפילה בבית כנסת מבלי להתאמן.

המסורת מוסיפה לנו קריאה נוספת בחודש אלול – מזמור כ"ז. הקריאה במזמור הזה כל יום בתקופת אולי אמור להיות תרגיל לאמן את שריר התשובה. הרבה זמרים יצרו שירים יפים במיוחד מפסוק ד:

אַחַ֤ת שָׁאַ֣לְתִּי מֵֽאֵת־יְהֹוָה֮ אוֹתָ֢הּ אֲבַ֫קֵּ֥שׁ שִׁבְתִּ֣י בְּבֵית־יְ֭הֹוָה כׇּל־יְמֵ֣י חַיַּ֑י לַחֲז֥וֹת בְּנֹעַם־יְ֝הֹוָ֗ה וּלְבַקֵּ֥ר בְּהֵֽיכָלֽוֹ׃

מהפסוק הבודד הזה, אפשר ללמוד הרבה על התרגול היהודי של התקופה הזאת: קחו דף, ורשום לכם: "אחת שאלתי, אותה אבקש..." ואז תתנו לעט לשוטט על הדף. תראו מה עולה מהלב, בלי ציניות. לא צריך להראות את הדברים לאף אחד. חסידים גמורים אפילו קורעים את הנייר אחר כך לגזרים וזורקים לפח. לא חשוב התשובה, אלא השאלה, הפתיחה, הזרימה. אם כל יום בחודש אלול, תקדישו כמה דקות ביום לעצמכם  לברר מה השאיפה העיקרית שלכם, יצא לכם מזה משהו.

עוד פסוק קשור לימים הנוראים במזמור הוא פסוק י: כִּֽי־אָבִ֣י וְאִמִּ֣י עֲזָב֑וּנִי וַֽיהֹוָ֣ה יַאַסְפֵֽנִי׃ בכל חג במסורת ישראל, (ביומו האחרון אם החג הוא חג של שבוע כמו פסח או סוכות, או יותר, כמו עשרת ימי התשובה), מוסיפים תפילה מיוחדת לאזכרת נשמות. במקומות רבים, זהו זמן שקט בו כל אחד ואחת מתבודד עם הזכרונות שלו או שלה. בלוטן, יש לנו מנהג בשנים אחרונות, להביא תמונות או מזכרות מהדורות האחרונים ולספר במעגל זכרונות. במסורת קהילות אשכנז, במיוחד יוצאי פולין, מי שהוריו בחיים יצא החוצה מאולם התפילות בשעת אזכרת הנשמות, אבל בקהילות עכשיוויות, יש גישות שונות. עוד מנהם יפה, לבקר בבתי העלמין בימי החול שבין ראש השנה ליום הכיפורים, לפקוד את הקבר של קרובי משפחה ולהיזכר בזכרונם.

שתי הפסוקים האחרונים של המזמור מצביעים על תקווה:

לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי, לִרְאוֹת בְּטוּב-יְהוָה: בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַוֵּה, אֶל-יְהוָה:  חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה.

מי יתן שתבוא לנו תקווה, עם התקררות מזג האוויר והתקרבות עונת הגשמים. שתהיה לנו שנה טובה ומוצלחת!