פרשת ויגש תשפ"ב - התוכנית של יוסף לעומת חזון השמיטה של ספר ויקרא

 

התוכנית של יוסף לעומת חזון השמיטה של ספר ויקרא 

פרשת ויגש דרשה למליאת מר"מ 7.12.21 בנושא אקלים (הודות לר' דוד סיידנברג ור' ארתור ווסקו)

 

לקראת סוף הפרשה שלנו, אנחנו רואים את יכולותיו של יוסף. בפרשה הקודמת, ראינו את יכולתיו כמנהל מבריק, המארגן את מצרים להתמודדות עם אסון טבע גדול והולך, ופה אנחנו רואים איך התוכנית מתממשת. ככל שהמצב מחריף, הייאוש של העם המצרי מחמיר. אם בהתחלה הם היו מוכנים לקנות אוכל מיוסף בכסף, עד מהרה הם מעבירים את כל הרכוש שלהם לפרעה, ועם הזמן הם מוכנים למכור גם את האדמות שלהם ובסוף להפוך לעבדים של ממש, תמורת זאת שהוא יאכיל אותם. התוכנית של יוסף היא ההפך הגמור מצדק חלוקתי, היא אמנם מצילה אותם מרעב, אבל היא בעצם תוכנית לשיעבוד טוטלי. חלומו של פרעה התממש, החלום שבישר שבע שנות שפע ולאחריהם שבע שנות רעב. הצד החיובי של הסיפור פה – יוסף הנהיג תכנון מסודר מראש, אבל הצד השלילי – הוא הוביל לשיעבוד ונישול העם מנכסיו.

כבר בשנת 1978, בספרו godwrestling, הציע הרב ארתור ווסקו שבמקום הפשט, שרואה את חלומות פרעה כהודעה על הגורל, נסתכל על החלומות כנבואה, ואז נגלה מסר אחר, מסר כללי, מסר לא רק לשבע או 14 השנים הקרובות, אלא לחיים: אם נזרע בשדה שוב ושוב, יהיו לנו שבע שנות שפע, אבל אז יהיו שבע שנות רעב. המסר של החלום בעצם הנבואה שבא לידי פירוש בחוקי השמיטה שספר ויקרא – שבת הארץ, שבת לה' – אל תזרעו שבע שנים רצוף, אלא שנה אחת תשמטו ותנו לארץ לנוח.

כמובן שרעיון השמיטה מורכב הרבה יותר, אך דבר אחד בטוח. בכל דרך שמסתכלים עליה, התוכנית של יוסף היא האנטיתזה של המערכת שמציעה התורה ברעיון השמיטה. במערכת של שמיטה, הצעד הראשון, הדבר הראשון שעושים המעגל של שבע "שבועות" שמיטה, חלוקת הארץ: כל שבט בנחלתו. אלו היו חקלאים טובים יותר, אחרים ידעו להשקיע בנדל"ן, סביר להניח שחלק מצאו את עצמם עם חובות ושיעבדו את החלקה שלהם ואף מכרו אותה. אך בתוך תורת השמיטה כתוב לנו "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". אחרי ה"שבוע" השביעית, בשנת היובל, גם אם מכרת (או סבא שלך מכר) את הנחלה שלך, המשפחה חייבת לחזור אליה.

לא רק זה, אלא מערכת ההלוואות והחובות לא היתה קבועה, וגם לא היה שיעבוד קבע. בשנת השמיטה בוטלו החובות, ועבד עברי משתחרר בשנת השבע. גם אם העבד העברי בחר להישאר עם אדונו בשנת השמיטה, הוא היה חייב לצאת לחופשי ביובל.

השמיטה היתה אמורה להביא חופש, חירות לעם ולאדמה. אך התוכנית של יוסף הביא שיעבוד לכל מצרים – וגרוע מזה, יצר מדינה טוטליטרית, מדינה שבה פרעה היה יכול להכריח את עבדיו המצרים לאכוף את החוק הרודני שלו על בני ישראל כפי שאנחנו נקרא בפרשת שמות.

---

בדרשה לחנוכה בשבוע שעבר, הרב ווסקו הוסיף הים הדברים הבאים: (לאחר השינוי של לפני מאה שנה של אימוץ והעלאה על נס את סיפורו של מרד החשמונאים ע"י התנועה הציונית) עתה מגיע חידוש אפשרי נוסף לאיך לחגוג את חג החנוכה. יהודים רבים, לצד אנשים מקהילות אחרות, מודאגים מאד מהאיום על העתיד של כולנו בעקבות משבר האקלים. הם מעלים ביקורת הולכת וגוברת על מכונת המסחר הצרכני והתלות בדלקים מאובנים. הרבה מטילים ביקורת על המיליטריזם בכלל והכיבוש הישראלי בשטחים בפרט.

לכן עולה פן חדש לחנוכה כחג שמעלה על נס את החיסכון באנרגיה: על פי הקריאה הזאת, נס פך השמן מפציר בנו לא לחכות לנס משמים, אלא לפעול בכוח אנושי. לחסוך באנרגיה פוסילית, להציל את כדור הארץ, לא להמשיך ולהרוס אותו. הרב ווסקו רואה בחזון זכריה שקראנו בהפטרה בשבת האחרונה, בו שני עצי הזית מזינים את המנורה כבדרך נס, כקריאה לכרות ברית עם הבריאה כולה, בין עשייה אנושית קדושה לבין כל המינים השותפים לנו על פני כדור הארץ. או אז, חג החנוכה תהפוך לתירגול חדש – תירגול שמאחד פעילות פוליטית במישור הפיזי, אמפתיה רגשית, אינטליגנציה סביבתית, ורוח שניזונה מיראה – לנשימה אחת שמאחדת כל חי.

 ---------------

אפשר למצוא דברים דומים במאמר של ג'רמי בנשטיין כאן

חלקים מהדבר תורה הזאת תורגמו ממאמר של ר' דוד סיידנברג הזה