בראשית פרק ב

היום הבאתי את האוטו למוסך לטיפול והלכתי בעיר עד שהתיישבתי בספריה הציבורית. חשבתי שאשב ואקרא, אלמד קצת תורה ואחשוב על המשימות שיש לי בתור הרב האזורי עכשיו במשרה מלאה. הפרק היומי של 929 הוא פרק ב של ספר בראשית.  

אחרי שהעולם נברא בצורה הכי מסודרת בפרק א, הבריאה שמתוארת בפרק ב נראית בלגן טוטלי. כאילו הסדר הפוך - קודם בריאת השבת, כלומר השלמה של השבוע של הבריאה של פרק א. אז מתחיל ה' מחדש. שבוע חדש, אין כלום, מתחילים שוב. וככה באמת נראית הרבה מהחיים - מתחילים מחדש, עם מטען של כל מה שהיה קודם, אבל יום ראשון בעבודה, יום ראשון בבית חדש, בעיר חדשה, אמנם אתה מבוגר, אבל אתה צריך להתחיל מחדש. וככה גם אני, אמנם מחזיק במשרה הזאת כבר שלוש שנים, אבל פתאום יש לי כל הזמן שבעולם להתעסק, למלא, לחלום, ללמוד וללמד. 

בפרק ב, ה' בורא יותר כמו ילד:
וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה׃ (ז) וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃

גם יש תודעה של מה חסר - כל שיח השדה טרם יהיה בארץ - כלומר, מובן שצריכים להיות שיחים. לא המטיר ה' אלקים על הארץ - בשביל שיהיו צמחים, צריכים להיות מים (אם כי המים לא נזכר, רק המטרה אלהית), ואדם אין - אם אין אדם, אין עבודה, וצמיחת הצמחים לא מובטחת.

נוצרת לנו כאן בעיה חמורה. התפישה שהאדם הוא נזר הבריאה, הסיבה או הנסיבה לכל הבריאה בעייתית מאד. אנחנו מספרי הסיפור, אבל אנחנו רק יצור אחד בעולם, ולא בשבילנו נבראו כל השאר, או לפחות ככה אנחנו מאמינים היום. בעבר, היתה תפישה אחרת, ובהחלט התפישה התנכית, גם כשהיא אומרת לאדם להיות צנוע יותר, אומרת לנו שאנחנו נבראנו בשביל העולם (כאן, לעובדה ולשומרה), או העולם נברא בשבילנו (בפרק א.כח -  וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃)

איך אנחנו נצליח להתיישר עם הסיפור הזה? איך אנחנו מצליחים ליישב סיפור בריאה כביכול שורשי לעם היהודי עם הידע שיש לנו היום על קיום העולם? אנחנו מבינים היטב שהעולם בן הרבה יותר מכמה אלפי שנים. אנחנו מבינים שהמין האנושי התפתח מיצורים אחרים במשך מיליארדי שנים. אנחנו מבינים שבני האדם הקדמונים יצאו מהיבשת אפריקה בגלים על כמה עשרות אלפי שנים החל מלפני 200 אלף שנה ובעיקר אחרי תום עידן הקרח האחרון, לפני 50 אלף שנה, במסעי ציד, עוקבים אחרי חיות ענק, אולי, ולאט לאט התפרשו על פני כל כדור הארץ מלבד אנטרקטיקה. ובכל מקום שהתיישבו, סיפרו אבותינו ואמותינו סיפורי בריאה שונים, ורק הסיפור הזה שלנו, מלפני אולי 3000 שנה, רק הסיפור הזה נרשם ונשמר בפחות או יותר אותה צורה, עם המדרשים הנלווים אליו. המסורת שלנו מעמידה את הסיפור בפתח הספר, ועלינו להבין מה התועלת, מה הסיבה.

אפשר ללכת בעקבות רש"י (שמציב את דבריו בפה של ר' יצחק - בין אם זה ר' יצחק אביו של רש"י, או ר' יצחק האמוראי). רש"י הבין כי יש כאן סיפור של משפחה ועם ואפשר לחשוב שמטרת התורה היא מצוות ספציפיות לעם הזה, ואם כן, התורה צריכה להתחיל במצווה הראשונה של העם - מצוות הפסח המובא בשמות י"ב. ומיד רש"י אומר שלא, חשוב לנו להבין שבני האדם כולם נמצאים בעולם, והתורה ניתנה לעם ישראל בתוך העולם הזה, ולכן עלינו להבין ש"לא אבא גדול מאביך". כלומר, אני היהודי לא יותר טוב מבן אדם אחר, אלא כולנו נולדנו מהאדם הראשון ולכן התורה מתחילה בבריאת העולם. על אותו עיקרון אומר ר' שמעון בן עזאי לר' עקיבא שהכלל הגדול בתורה היא "זה ספר תולדות אדם". כלל גדול בהחלט, וזאת דרך חשובה להבין ולהכיר.

אבל יש גם תובנה גדולה יותר. לא רק בריאת האדם בתוך חברה אנושית, אלא גם בריאת האדם בתוך העולם כולו. אנחנו לא מעל לטבע! אנחנו נבראנו, או התפתחנו, לתוך עולם מלא בעושר של יצורים - צמחים, עופות, דגים, דומם. יש לנו תפקיד. העולם יכול להתקיים בלעדינו, אולי, אבל אנחנו מתקיימים בזכות העולם, והתפקיד שלנו בתוך העולם לא רק להטיב עם עצמנו. בפרק שלנו, כתוב שתפקידנו "לעבדה ולשמרה". לעבדה - לעבוד, אבל בעיקר לשרת, ואולי אפילו קצת לסגוד. ולשמרה - לוודא שאף אחד לא מגזים, לא פוגע, לא משחית, לא אדם ולא בהמה.

היום מדברים הרבה על משבר האקלים. כאילו, דה. אני בן 57 ואני עוסק בעניין שמירת הסביבה והדאגה לכדור הארץ כל חיי, ואני לא חלוץ בעניין. כבר ב1970, כשהייתי בן 6, התקיים "יום כדור הארץ" הראשון. כבר אז, היתה דאגה, בעיקר דאגה מזיהום תעשיתי בלתי מרוסן. בתחילת שנות ה70 ידעו היטב שאי אפשר להתקיים ולהמשיך לשרוף דלקים פוסילים לנצח. לבר מצווה שלי ב1977, אחד המתנות שקיבלתי היה ספר מדע בדיוני בשם "חום" מאת ארתור הרצוג. לא ספר שהתפרסם מי יודע מה, אבל אהבתי מדע בדיוני וקראתי את הספר, והספר מתאר מדען שמגלה שהמשך שריפת דלקים פוסילים יגרום להתחממות כדור הארץ עד כדי הרס העולם. הדבר היחיד שקיים בעתיד שחזה הספר שלא נכון הוא שבעולם שמדמיין המחבר יש רק מחשב-על אחד, ושאנשים רגילים לא רגילים להשתמש במחשבים כמו היום, בעתיד האמיתי. חוץ מזה, הדברים די נכונים. כדור הארץ מתחמם, והשינויים הנדרשים מבני האדם הם גדולים - גדולים מאד.

אנחנו חייבים - דחוף! - לצאת מאזור הנוחות שלנו. אנחנו חייבים - דחוף! - להבין את מקומנו בעולם הזה. אנחנו חייבים -דחוף! - לקחת ברצינות את התפקיד שלנו - לשמרה - לשמור על ביתנו, על העולם הזה שהוא היחיד שיש לנו. אנחנו חייבים - דחוף! - ללמוד להסתפק בפחות, כדי לחלק את המשאבים עם שאר היצורים על פני תבל.