בין המיצרים תשפ"ב

י"ח תמוז, צום נדחה

בין המיצרים תשפ"ב

איך עלינו לציין את שלושת השבועות בימינו? אתמול הייתי בירושלים, ביליתי שם סוף שבוע מיום חמישי. עיר שחוברה לה יחדיו - בכלל ביטוי עלום. חוברה - חיבור של מה? של מי? תושבים יהודים חופשיים, תושבים ערבים מנסים להתקיים בהרבה יותר קושי. או שהם נעלמים בתוך הרוב היהודי - טבחים, מלצרים, שוטרים, לומדים להעלים את המבטא, לומדים להצניע את יחודיותם. או שהם כועסים ומסתבכים - בין אם ברשויות, או עם הבוס, או עם עצמם. ויהודים - חופשיים באמת? יש כאלה ששומרים באדיקות על מסורת אבות כביכול - "כביכול" כי המציאות לא תואם את חלומותיהם של דורות הגלות - ויש כאלה שמחמירים על מסורת אבות, ויש כמובן, כאלה שמתנערים מהמסורת הזאת - בין שהם "מפרים שבת בפרהסיא" לבין שהם עושים חלק, ומתעלמים מחלק. העיר שוקקת, גם בשבת בוקר. מסעדות פותחות את הדלתות מוקדם מהרגיל כדי להגיש ארוחת בוקר לאלפים שלא פוקדים את בתי הכנסת.

אישית, ניסיתי לטעום משני הקצוות - הלכתי להתפלל עם קהילה שאני רגיל בה - אורתודוכסית אבל שוויונית (אשתי אוהבת לומר "יהדות נוסח פלסי מול פרגאסון" - על שם אותו פסק דין תקדימי אמריקאי מהמאה ה19 שאמר ששווה אך נפרד מותר, שנהפך בשנות ה60 של המאה ה20). קהילה שבה המחיצה עשוייה תחרה, ומרימים אותה בעת הדרשה, כדי שהדורשת (לא רבה, אבל מנהיגה רוחנית) תוכל לראות את כולם. קהילה שבה נשים מובילות חלקים של התפילה, והעליות לתורה מחולקים שווה בשווה בין גברים ונשים. אבל התפילה הלכתית לעילא ולעילא. הנוסח נוסח אשכנזי כמו שגדלתי עליו. אין הפתעות, ולכן אני אוהב לפקוד אותה. אחר כך נסענו באוטו לשכונה אחרת, ולא חסרו מכוניות בכביש. הבריכה של בית הנוער היתה מלאה. גן סאקר פחות, כי בשיא הקיץ חם מאד, אבל בכל זאת ילדים צהלו במגרש המשחקים הענק. אכלנו ארוחת צהרים במסעדה ידועה, במרכז העיר, באחד המתחמים שראש העיר הקודם התעקש ליצור - מוקדי בילוי חילוניים בתוך עיר הקודש הנצורה בשבתות. בראנצ' שלא היה מבייש מסעדה במנהטן.

בירידות לים המלח התנועה היתה ערה אך לא צפופה. מכוניות עם לוחיות צהובות ולבנות גם יחד. אבל ראיתי שוטרים עוצרים רכב פלסטיני מפואר על מהירות קרוב למפרץ של גובה פני הים. וכעבור שעה, במחסום של מצפה שלם, עוד רכב פלסטיני מפואר נעצר. החייל בבוטקה מסביר בסבלנות לנהגת הצעירה, היג'אבית מאופרת להפליא, שלא, היא לא יכולה להסתובב בצד השני של המחסום, לא היא לא יכולה לנסוע לעין גדי, לא היא לא יכולה לבקר את הדודה ליד ערד, לא היא לא חופשיה, להסתובב בבקשה. גם אם יש לה היתר כניסה לישראל, היא חייבת להסתובב. גם אם יש לה מבחן באוניברסיטה, היא חייבת להסתובב, לעבור רק בתרקומיא, לעבור רק במחסום 300, לעבור רק בקלאנדיה, לעבור רק במקום אחר, כאן אין חופש לפלסטינים. אבל האוטו נקי וחדש, והצעירה יפה ומאופרת. היא עושה רוורס, לא עושה עניין. אין כאן מה לראות. אין לנו תקופה של מתאבדים מתפוצצים - רק חשבתי על זה עכשיו כשאני כותב, לא פחדתי שהאוטו לפני יתפוצץ, אלא רק שיהיה לה מקום לעשות רוורס מבלי להיסרט על הקליאו הישנה שלי.

אז מה עושים בימי הקיץ המהבילים? הקיץ הישראלי במאה  ה21 כבר לא תקופה של חום בלתי נגמר, אלא מסע דילוגים בין מזגן לבריכה למזגן של האוטו לחוף הים וחוזר חלילה. יש לנו מקררים ומכונות קרח, קירור תעשייתי, מערכות שינוע. יש לנו קרטיבים וגלידה - מה אנחנו מבינים בהלכות בין המיצרים?

כביסה? דמיינו לעצמכם הסירחון! הלכה פסוקה לאשכנזים מראש חודש אב, לספרדים רק לשבוע שבו חל ט' באב. אסור כביסה. ביום צום עצמו אסור גם רחצה - לא רק רחצה לצורך תענוג, אלא גם לצורך ניקוי הגוף. אסורים מוסיקה וריקודים, ועוד. מתנהגים מנהגי אבל ככל האפשר.

אבל היום? בחוויה העכשיווית? איך אפשר להבין את הדברים האלה?

אחת הדרכים שאני בוחר בהן להתמודד עם העניין היא לנסות להבין מה היתה החוויה העתיקה? כי הכי מזגן שהיה בעולם הקדום היה סוג של דזרט קולר - לתלות בדים רטובים על הפתחים ולקוות שהיו מקררים את החדר - וכל טיפה של מים היו צריכים לסחוב ביד מבורות מזוהמים מתחת לאדמה. קשה להבין, קשה לדמיין. גם כשאנחנו יוצאים לקמפינג, יש לנו מיכלים על הגג של האוטו, או בקבוקים בבגאז', אנחנו לא מכירים את המשמעות העמוקה של הקיץ - יובש מסחרר, בלתי נגמר, וחיפוש אחר כמה טיפות מים לשתות, מה כל שכן להרטיב את הבגדים. למי יש כח להרטיב בדים לתלות בחלון? והמים בבור? הם צריכים להספיק עד סוכות? לרדת אל המעיין - יש לזה משמעות אחרת. ומריבה על המעיין? אפשר כל כך יותר להבין את הרועים בסיפורי התנ"ך, האבן שיעקב אבינו מרים לבד מהתרגשות, אבל בדרך כלל כל הרועים ביחד היו צריכים לעבוד יחד להזיז אותו? אפשר להבין! הבור שאחי יוסף משליכים אותו לתוכו בעמק דותן? לא היו בו מים? המדרש מספר שזה קרה בי"ז בתמוז. אין בו מים, רק נחשים ועקרבים כתוב במדרש. לא היו בו מים? אני מכיר את עמק דותן - עשיתי שם תירונות בחורף 1993. הגשם שם ממלא את העמק בוץ. הבוץ היה מתלכד לנו על המגפיים לכדי גושים של כמה ק"ג במסע הקצר מה מחנה אל המטווח. בחורף הזה לא היה בור שלא התמלא. אבל אפשר להבין שבקיץ, בור ללא מים לא דבר מפתיע.

אני לא צם בי"ז בתמוז. לא כי אני לא חושב על היום הזה, אלא כי אני לא גר בקהילה שמציינת את התקופה. הקיץ שלנו קיץ מודרני, קיץ מערבי, קיץ שמחובר למעגל השמש - הימים הארוכים, הבילוי בבריכה. מנהגי אבל הם לא כיפים. הם לא ממש מדברים אלינו.

במדרש איכה רבה (א, כט), מזהירים החכמים מכוח דמוני מסוכן שמסתובב בעולם בשעות הצהרים:

דָּבָר אַחֵר: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִֹּׂיגוּהָ בֵּין הַמְצָרִים", בימים הקשים מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁבָּהֶם קֶטֶב מְרִירִי [שם של שד] מָצוּי, כמו שכתוב בתהילים (תהלים צא, ו): "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם". רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי מסבירים על שעות הפעילות של השד. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שהוא פעיל בשעות של השמש החזקה - מצהרי היום ועד בערך ארבע אחה"צ. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר שהוא פעיל באמצע היום, מעשר בבוקר ועד ארבע אחה"צ, וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ לֹא בשמש וְלֹא בַּצֵּל, אֶלָּא בַּצֵּל הַסָּמוּךְ לשמש. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מסבירים את המראה של השד. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כֻּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם, קְלִפּוֹת קְלִפּוֹת, וּשְׂעָרוֹת שְׂעָרוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר עַיִן אַחַת נְתוּנָה עַל לִבּוֹ וְכָל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ נוֹפֵל וּמֵת.

וּמַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁרָאָה אוֹתוֹ וְנָפַל עַל פָּנָיו וָמֵת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים יְהוּדָה הבן של רבי הָיָה. שְׁמוּאֵל, לעומת זאת, ראה אותו ולא נפל, אמר זה סתם נחש מצוי. רַבִּי אַבָּהוּ פעם ישב בבית כנסת בקיסריה. הוא ראה שם איש אחד אוחז מקל כאילו הולך להכות את חברו. מאחוריו היה שד מחזיק במוט ברזל. הוא קרא לו "למה תהרוג את חבריך?" האיש אמר לו "מקל כזה יכול להרוג?" רבי אבהו אמר לו, "מאחוריך עומד שד שמחזיק במוט ברזל. אם תכה אותו עם המקל, השד יכה אותו עם המוט, והוא ימות".

רַבִּי יוֹחָנָן היה מזהיר מורים שלא לאיים להכות ילדים בימים האלה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי היה מצווה על מורי תנ"ך ומשנה בבית ספרו לשחרר את התלמידים בארבע שעות האלה.

איך אפשר לכבד את המסורת הזאת, ועוד לחיות בעולם של ימינו?  אנחנו צריכים לתרגם את המושגים של תקופת חז"ל לתקופתנו אנו. בערבה, אנחנו יודעים שאי אפשר לעבוד בשעות הכי חמות בקיץ, לכן מפצלים משמרות (לפחות בחקלאות), כדי שלא להעמיד את עצמנו בסכנה מול האיום הממשי של השמש. אבל חז"ל מדברים על משהו אחר, משהו אולי רוחני, לא פיזי. "קטב מרירי" הם קוראים לזה – אולי אנחנו נקרא לזה "דיכאון". אולי אנחנו מכירים את זה: נגמר שנת הלימודים, ההתרגשות של תחילת הקיץ נגמר, החום מעיק גם אם יש מזגן, ומי שאוהב סדר יום מוקפד אולי זוכר את הדיכאון הזה של הקיץ, חם, אז נשארים ערים עד השעות הקטנות, ישנים עד מאוחר, אבל לא מרגישים את החיוניות שיש במשך שנת הלימודים.

עוד שאלה: מה מתכוונים במדרש שהסכנה נמצא "בצל שסמוך לשמש"? כלומר, ברור שיש סכנה בשמש מלאה, אף אחד לא ישאיר את עצמו שם אם הוא לא צריך, אבל יש סכנה שערבה בן לבין: אני חושב שאני מגן על עצמי כשאני יוצא מהשמש הישירה בשעות הצהרים, אבל זה לא מספיק לנוח ליד השמש – עדיין חם ומעיק. הסכנה אורבת לנו במקום שהוא בין לבין. זה לא מספיק לנוח בצל של העץ או בצל של הטרקטור – חייבים להיכנס ממש לצל שמגן. גם הסיפור של רבי אבהו והאיש עם המקל מלמד שיש לזכור שהחום משבש את שיקול הדעת, לכן גם החכמים האחרונים מזהירים את המורים להקל על הילדים בקיץ.