רשומות

מוצגים פוסטים עם התווית אביב

פה סח - מצוות החג לספר סיפורים

תמונה
  'סימון וייל כתבה: ”זה אבסורד לומר שהעולם לא שווה כלום, שהחיים האלה לא שווים כלום , ולהביא כהוכחה את הרע. כי אם כל זה לא שווה כלום, מה גוזל מאיתנו הרע? משום כך הסבל באסון והחמלה לזולת יהיו עזים וטהורים יותר ככל שנדע יותר את מלאות השמחה, כי מה יכול הסבל לשלול ממי שאין בו שמחה ?" 'הציטוט הזה מובא מתוך הפרק "האסון" בספר "הכובד והחסד", והנה לנו מילים שאפשר אולי להתחיל לגלגל על הלשון במסע הזה שעל הרצף בין הייאוש לתקווה: כובד. חסד. שמחה. סבל. חמלה לזולת . '   – מירי רוזובסקי, מוסף הארץ, 18.4.2024 קשה לנו לחשוב על לחגוג את חג החירות השנה. הכל מדברים על זה. מצד אחד, חלק מאיתנו עדיין כואבים את הכאב העצום של השכול, השכול שנגרם ב7.10.2023, בין אם מחוויה אישית, בין אם מאובדן מכרים ואהובים, בין אם בקיבוצי העוטף, בבסיסי צה"ל, במסיבות הטבע, או בקרבות שהתנהלו מאז. מצד אחר, חלק מאיתנו כואבים את אובדן הבית שהיה, וחלק כואבים את אובדן הדרך של המדינה השסועה. חלק כואבים את כאב האנטישמיות הגואה בחוץ לארץ, אחרים כואבים את רעד הפחד מפני המתקפה האירנית. אם כ...

שיר שלי פורסם באתר התנועה A poem of mine was published

תמונה
  שיר שלי פורסם באתר התנועה:   https://passover.reform.org.il/spring-24/noises/     צפצופים באזניים דניאל בורשטיין   מֵאָז, יֵשׁ לִי צִפְצוּפִים בָּאָזְנַיִם, אֲבָל הַסִּימְפוֹנְיָה שֶׁל הַטֶּבַע לֹא מַרְפָּה. בַּלֵּילוֹת , הַצְּפַרְדְּעִים כְּבָר מְצַיְּצוֹת יוֹתֵר חָזָק מִכָּל הַצִּפּוֹרִים בַּיּוֹם. (וּמֵאֵיפֹה לַעֲזָאזֵל הִגִּיעוּ צְפַרְדְּעִים לַמִּדְבָּר הַזֶּה?)   כֵּרְוָן בּוֹדֵד קוֹרֵעַ אֶת הַחֹשֶׁךְ בִּצְוָחָה. כְּמוֹ זַעֲקַת מִצְרַיִם בְּמַכַּת הַבְּכוֹרוֹת. יוֹנָה אַחַת מֻפְתַּעַת פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר.   הָרוּחַ הַחַמָּה הוֹצִיאָה אֶת צְלִילֵי הַסִּימְפוֹנְיָה מֵהָאֹזֶן סוֹפִית. אִוְשַׁת הָרוּחַ מַחֲרִישָׁה אֶת הָאָזְנַיִם. אַךְ עֲדַיִן יֵשׁ לִי צִפְצוּפִים.   הַחֹרֶף הִסְתַּיֵּם בְּבַת אַחַת. אַךְ זִכְרוֹנוֹת הַסְּתָיו כְּלָל לֹא עָבְרוּ. תֵּכֶף הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח וְיַתְחִיל הַיּוֹם מֵחָדָשׁ.   מִמָּתַי כְּבָר הִתְחִילָה הַנְּדִידָה? מִמָּתַי אֵין לִי כְּבָר שֶׁקֶט שֶׁל מַמָּשׁ? ...

כי תשא - כשאבא מגלה שהילדים עושים מסיבה ללא רשות?

תמונה
  קריאת המגילה בקיבוץ לוטן תשפ"ג כל שנה, אנחנו קוראים את הפרשת כי תשא מיד אחרי פורים. כאילו משה יורד מההר, ורואה את כולנו חוגגים והוללים במסיבות הפורים שלנו וכמו אבא מעוצבן על ילדים בגיל העשרה שעושים יותר מדי רעש, מתחיל לצעוק ולהטיח בנו האשמות שווא – מה עושים פה? עבודת אלילים? אולי הוא רק מצוברח כי הוא רעב, אבל התגובה שלו לא מוגזמת? הרי הוא צם למשך 40 יום על ההר. ואנחנו, אנחנו לא סוגדים לעגל זהב, אנחנו רק חוגגים חג שהוא לא הכיר. בעולם שלנו, מסיבת עגל הזהב, סליחה, מסיבת הפורים היא לא רק מותרת, היא חובה. נולדנו לעולם אחר משל משה, אחר משל בני ישראל היוצאים ממצרים, עולם שבו הסתר הפנים של אלהים, הסתר היצרים בחורף, נענה בחובה של פורקן עם בוא האביב. מצווה להתחפש, מצווה להשתכר, מצווה להתהולל, עד דלא ידע. אבל חיש מהר, אנחנו חייבים לעשות את עצמנו רציניים שוב. ככה גם בחגיגות סוף החורף של עמים אחרים, הקרנבל והמרדי-גרה. אצלם, בשעת חצות החגיגות נפסקות באווחה. אצלם מתחיל עונת הצום, 40 יום לפני הפסחא. אצלנו רק חודש, חודש של עבודה קדחתנית, כי עוד מעט בא פסח ויש המון עבודת הכנה! לא רק הכנות ל...