רב אזורי חבל אילות

  'סימון וייל כתבה: ”זה אבסורד לומר שהעולם לא שווה כלום, שהחיים האלה לא שווים כלום , ולהביא כהוכחה את הרע. כי אם כל זה לא שווה כלום, מה גוזל מאיתנו הרע? משום כך הסבל באסון והחמלה לזולת יהיו עזים וטהורים יותר ככל שנדע יותר את מלאות השמחה, כי מה יכול הסבל לשלול ממי שאין בו שמחה ?" 'הציטוט הזה מובא מתוך הפרק "האסון" בספר "הכובד והחסד", והנה לנו מילים שאפשר אולי להתחיל לגלגל על הלשון במסע הזה שעל הרצף בין הייאוש לתקווה: כובד. חסד. שמחה. סבל. חמלה לזולת . '   – מירי רוזובסקי, מוסף הארץ, 18.4.2024 קשה לנו לחשוב על לחגוג את חג החירות השנה. הכל מדברים על זה. מצד אחד, חלק מאיתנו עדיין כואבים את הכאב העצום של השכול, השכול שנגרם ב7.10.2023, בין אם מחוויה אישית, בין אם מאובדן מכרים ואהובים, בין אם בקיבוצי העוטף, בבסיסי צה"ל, במסיבות הטבע, או בקרבות שהתנהלו מאז. מצד אחר, חלק מאיתנו כואבים את אובדן הבית שהיה, וחלק כואבים את אובדן הדרך של המדינה השסועה. חלק כואבים את כאב האנטישמיות הגואה בחוץ לארץ, אחרים כואבים את רעד הפחד מפני המתקפה האירנית. אם כ...

  שמחתי לאחרונה לשמוע את הפודקאסט של ר' לוי קופר מצור הדסה, שעוסק באריות בבית הכנסת. הנושא בראש שלי לאחרונה, כי תרגמתי פירוש של ר' ארתור ווסקו על ההפטרה של יום כיפור , ובו הוא מזכיר סיפור קצרצר של פרנז קפקא, שמעלה את הנושא של חיות בבית הכנסת. חיפשתי את סיפור המקורי של קפקא, וזה מעט שונה מהשיחזור של ווסקו. ווסקו כותב "סיפור נפלא של קפקא: יום אחד, ברדלס נכנס לבית הכנסת, שואג ומצליף בזנבו. כעבור שלושה שבועות, הוא הפך לחלק מנוסח התפילה." אבל המקור של קפקא שונה במקצת: "נמרים פורצים לבית המקדש ושותים את קנקני הקורבן; זה חוזר על עצמו שוב ושוב; בסופו של דבר אפשר לחשב את זה מראש וזה הופך לחלק מהטקס. " זהו תרגום ממקור גרמני , ואני תוהה מה היתה הכוונה המקורית של הסיפור. שמעתי את הרב ווסקו מספר ומתיחס לסיפור הזה הרבה פעמים, והשתמשתי בסיפור הזה (בגירסתו) הרבה פעמים. הכוונה שלי כשאני מספר אותו היא "כאשר מביאים שיר או מנגינה חדשה לבית הכנסת, בהתחלה אנשים נבהלים ולא נוח להם. לוקח זמן עד שהם מתרגלים." או, כפי שאחותי נוהגת לומר על מנגינה חדשה בתפילות ...

  קריאת המגילה בקיבוץ לוטן תשפ"ג כל שנה, אנחנו קוראים את הפרשת כי תשא מיד אחרי פורים. כאילו משה יורד מההר, ורואה את כולנו חוגגים והוללים במסיבות הפורים שלנו וכמו אבא מעוצבן על ילדים בגיל העשרה שעושים יותר מדי רעש, מתחיל לצעוק ולהטיח בנו האשמות שווא – מה עושים פה? עבודת אלילים? אולי הוא רק מצוברח כי הוא רעב, אבל התגובה שלו לא מוגזמת? הרי הוא צם למשך 40 יום על ההר. ואנחנו, אנחנו לא סוגדים לעגל זהב, אנחנו רק חוגגים חג שהוא לא הכיר. בעולם שלנו, מסיבת עגל הזהב, סליחה, מסיבת הפורים היא לא רק מותרת, היא חובה. נולדנו לעולם אחר משל משה, אחר משל בני ישראל היוצאים ממצרים, עולם שבו הסתר הפנים של אלהים, הסתר היצרים בחורף, נענה בחובה של פורקן עם בוא האביב. מצווה להתחפש, מצווה להשתכר, מצווה להתהולל, עד דלא ידע. אבל חיש מהר, אנחנו חייבים לעשות את עצמנו רציניים שוב. ככה גם בחגיגות סוף החורף של עמים אחרים, הקרנבל והמרדי-גרה. אצלם, בשעת חצות החגיגות נפסקות באווחה. אצלם מתחיל עונת הצום, 40 יום לפני הפסחא. אצלנו רק חודש, חודש של עבודה קדחתנית, כי עוד מעט בא פסח ויש המון עבודת הכנה! לא רק הכנות ל...

אמא שלי היא היסטוריונית של חינוך, והיתה מרצה בתחום החינוך לאורך קריירה ענפה משנות ה60 המוקדמות ועד שיצאה לפנסיה לפני 20 שנה, בערך. היא עוקבת אחרי התפתחויות בתחום עד היום. אחד ההוגים שהשפיעו עליה היה איוואן איליץ' (1926-2002), פילוסוף אוסטרי שפעל במחצית השניה של המאה ה20. איליץ' נודע בעיקר בעקבות הספר שלו "ביטול בית הספר" (1971 - באנגלית Deschooling Society ) אשר תורגם להרבה שפות והיה חלק מרכזי במהפכת החינוך של אותה תקופה. הספר השפיע מאד על העבודה של אמא שלי, שבאותה תקופה היתה אחראית על סמינר מורים באוניברסיטת קרנגי-מלון בארה"ב. מה ההפתעה, אם כן, כשעליתי על טקסט של איליץ' בעבודה שלי על קהילה, יהדות וסביבה. הטקסט הוא נאום שנשא איליץ' ב1983 ביפן. הנאום כמעט נבואי, בדיעבד: הוא הוזמן לשאת דברים בכנס על "החברה מנוהלת ע"י מחשבים", אבל הוא דיבר על משהו רחב הרבה יותר. הוא דיבר על הקומונס (אנגלית: commons ), מושג שאינו קיים בפני עצמו בעברית, אבל מתורגם כרשות הרבים. בחוק האנגלי, הקומונס היו שטחים שלכל העם היו בהם זכויות, ובמאה ה17 נסגרו ע...