רב אזורי חבל אילות

  זמן גיאולוגי מאת דניאל בורשטיין   סְלָעִים חֲדָשִׁים, לְבָנִים וּמְסֻתָּתִים מִתְגַּלְגְּלִים מִמַּשָּׂאִית שֶׁבְּעַצְמָהּ הִתְגַּלְגְּלָה מֵהָרִים מְאֻבָּקִים. אֶבֶן גִּיר מִקַּרְקָעִיתוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס קָדוּם נֶחְצְבוּ בִּכְפַר קָאסֶם, אוּלַי, עוֹד יוֹתֵר רָחוֹק מִמִּצְפֵּה רָמוֹן. נֶאֱמָדִים בְּקַפְּדָנוּת מְרֻבַּעַת כָּאן בְּלוֹטָן, בְּשׁוּלָיו שֶׁל תֶּפֶר הַחוֹל הֶעָמֹק, סִכָּה רַכָּה בֵּין שְׁנֵי לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים שֶׁהוּא גַּם קַו הַגְּבוּל בֵּין שְׁתֵּי מְדִינוֹת, הַשּׁוֹכְנוֹת עַכְשָׁו בְּשָׁלוֹם. לְעִתִּים זֶה מַרְגִּישׁ גַּם כְּמוֹ שׁוּלֵי הַצִּיבִילִיזַצְיָה. כְּמוֹ נָהָר עַצְלָן, הַחוֹל נָע בְּקֶצֶב מִשֶּׁלּוֹ, וְחוֹף הָאֲבָנִים כָּאן בַּשּׁוּלַיִם בִּתְנוּעָה תָּדִיר, בְּקֶצֶב גֵּאוֹלוֹגִי. בִּמְמֻצָּע יֵשׁ פֹּה רְעִידַת אֲדָמָה פַּעַם בְּשָׁבוּעַ, אוֹמְרִים. חַלָּשָׁה כָּל כָּךְ כָּזֹאת שֶׁלֹּא עוֹשָׂה כּוֹתָרוֹת. עַד שֶׁהַסְּדָקִים בַּקִּיר שֶׁלִּי גְּדֵלִים בֵּין עֶרֶב לְבֹקֶר וַאֲרִיחֵי הָרִצְפָּה הַחֲדָשִׁים ...

אמא שלי היא היסטוריונית של חינוך, והיתה מרצה בתחום החינוך לאורך קריירה ענפה משנות ה60 המוקדמות ועד שיצאה לפנסיה לפני 20 שנה, בערך. היא עוקבת אחרי התפתחויות בתחום עד היום. אחד ההוגים שהשפיעו עליה היה איוואן איליץ' (1926-2002), פילוסוף אוסטרי שפעל במחצית השניה של המאה ה20. איליץ' נודע בעיקר בעקבות הספר שלו "ביטול בית הספר" (1971 - באנגלית Deschooling Society ) אשר תורגם להרבה שפות והיה חלק מרכזי במהפכת החינוך של אותה תקופה. הספר השפיע מאד על העבודה של אמא שלי, שבאותה תקופה היתה אחראית על סמינר מורים באוניברסיטת קרנגי-מלון בארה"ב. מה ההפתעה, אם כן, כשעליתי על טקסט של איליץ' בעבודה שלי על קהילה, יהדות וסביבה. הטקסט הוא נאום שנשא איליץ' ב1983 ביפן. הנאום כמעט נבואי, בדיעבד: הוא הוזמן לשאת דברים בכנס על "החברה מנוהלת ע"י מחשבים", אבל הוא דיבר על משהו רחב הרבה יותר. הוא דיבר על הקומונס (אנגלית: commons ), מושג שאינו קיים בפני עצמו בעברית, אבל מתורגם כרשות הרבים. בחוק האנגלי, הקומונס היו שטחים שלכל העם היו בהם זכויות, ובמאה ה17 נסגרו ע...

  שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת ־ שְׁבִיתֵ֑נוּ כַּאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב    ירד גשם השבוע ונהננו מכמעט 6 מ"מ!   כבר כמה שנים, פרשת ויגש מרגש אותי מאד. גם כי זה פרשת השבוע של הבן שלי, ואני נזכר בבר מצווה שלו, עכשיו לפני 11 שנה, וגם כי זה כל כך ציורי - כמו תסריט, הפרשה הקודמת השאירה אותנו על צוק - ואנחנו רק מחכים שהסיפור יגיע להפי אנד. והוא אכן ממשיך להפי אנד - סוף סוף, אחרי כל כך הרבה דורות של מריבות בין אחים, ואחרי כל התלאות של יוסף - עליות וירידות, חלומות ושברי חלומות - מבור תחתיות הוא הגיע לגדולה, והנה עומדים לפניו כל אחיו. הוא מטעטע בהם כמו גדול, גם כאשר הוא מתרגש, הם לא חושדים בו. והנה הרגע שהוא חיכה לו - קודם הוא התנקם בשמעון ושם אותו בכלא, ועכשיו הוא האשים את בנימין, והוא מרגיש את הכח שלו מולם - אם הם לא עומדים במבחן, הוא יכול לכלוא את כולם. אבל הוא רוצה רק להוכיח לעצמו שגם הם השתנו, ולא רק הוא. ואכן, הנה בפתיחת הפרשה, וַיִּגַּ ֨ שׁ אֵלָ ֜ יו יְהוּדָ ֗ ה וַיֹּ ֘ אמֶר ֮ בִּ ֣ י אֲדֹנִי ֒ יְדַבֶּר־נָ ֨ א עַבְדְּךָ ֤ דָבָר ֙ בְּאׇזְנֵ ֣ י אֲדֹנִ ֔ י וְאַל־יִ ֥ חַ...