רב אזורי חבל אילות

  פרשת השבוע כי תצא - מתוך 110 פסוקים, מונים 70 מצוות שונות - הכי הרבה מבין פרשות התורה. כמעט כל פסוק - מצווה. אפשר לדמיין את משה רבינו מתרוצץ בין בני ישראל שם על ספת הירדן ומשנן מצוות על ימין ועל שמאל, שלא לשכוח אף אחת ולהספיק את הכל לפני מותו. התמונה הזאת של משה רבינו מתרוצץ ומצווה את ישראל היא לא המצאה שלי, היא זכורה לי מאגדה שנמצאת בספרו של ארי אלון "בא אל הקודש" (ידיעות/ספרי חמד, 2005). ובעצם, ארי הביא את זה מה"כלי יקר" (ר' שלמה אפרים מלונטשיץ 1540-1619), בפירוש על פרשת וילך:   וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת ־ הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל ־ כׇּל ־ יִשְׂרָאֵֽל ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן ־ מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא ־ אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽ יהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת ־ הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה ׃ (דברים ל"א א-ב) ועל זה כותב הכל יקר: "מה עשה משה? שהלך בפני כל ישראל בזריזות... להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואעפ״כ ככחי אז כן עת...

ביום רביעי האחרון, 20.1, נשבע הנשיא האמריקני החדש, ג'ו ביידן. הרבה נכתב על האירוע, כביכול חזרה לשגרה, אך לרוב התרשמו מהמשוררת הלאומית הצעירה (Youth Poet Laureate) אמנדה גורמן מלוס אנג'לס, שקראה שיר לקראת האירוע. עיבדתי את השיר המרגש לעברית. הגבעה עליה עלינו מאת אמנדה גורמן (מאנגלית דניאל בורשטיין)

פרשת בא (שמות י א – יג טז)    בספרה של המורה שלי הרבה שפע גולד (וכן באתר האינטרנט שלה), היא כותבת פירוש רוחני לכל פרשות השבוע. הפירוש שלה כה פשוט שהוא מתאים מאד לקרוא עם הילדים, אך באותה מידה כה עמוק שהוא מתאים גם ללמוד עם מבוגרים. בכל פרשה, היא מחלקת את הפירוש שלה לשלושה רבדים: הברכה, האתגר הרוחני, והדרכה לאימון - תרגילים פשוטים להעמקת ההבנה העצמית שלנו. מאת הרבה שפע גולד מתוך הספר Torah Journeys "מסעי תורה" (תורגם מאנגלית ע"י הרב דניאל בורשטיין) הברכה: הברכה של פרשת בא היא החופש שלנו. אנחנו סוף סוף לוקחים את הצעד הראשון הזה מתוך המקומות הצרים של מצרים והופכים להולכים מודעים אשר חלמנו את חלום ההתעוררות.   במסורת שלנו החופש הוא לא רק "חופש מ-", החופש מעושק, מסבל או מעבדות. אלא זה "חופש ל-", החופש להיות ביחסים ישירים עם ה' גואלנו. להיות ביחסים כאלה משמע לשרת את האחד, השלם, הקדוש. החופש שלנו תלוי בשרות הזה.   בתחילת הפרשה, ה' מדבר אל משה, אל הנביא הפנימי שלנו, ואומר "בא! תיכנס! אני מחכה לכם בליבו של פרעה. ליבו של פרעה נמצא ב...

  בשיא החורף, אנחנו עוברים מהקריאה בחומש בראשית, בסיפורי האבות והאמהות, לקריאה בחומש שמות, שמתחיל בסיפור לידת העם שלנו, עם ישראל. מהר מאד, אנחנו לומדים שקם מלך חדש על מצרים, שלא הכיר את יוסף, והחליט להטיל גזרות על בני ישראל, כי הם עם נוכרי במצרים.  כולנו מכירים את הסיפור - הרי זה הסיפור שאנחנו מספרים כל שנה בליל הסדר. אמנם בהגדה לא כתוב סיפורו של משה, אבל כן כתוב "כל המרבה לספר - הרי זה משובח"! המצווה בליל הסדר היא לספר לילדים, ולא להיצמד לכתוב בהגדה. הסיפור המסופר בפי ההורים והסבים צריך להיות חזק בהרבה מאשר הטקסט הכתוב בהגדה. אני מבקש לנעוץ כאן סיכה, לחזור לנושא הזה אחר כך, קרוב יותר לליל הסדר.

פרשת השבוע שלנו פרשת ויחי - הפרשה האחרונה של ספר בראשית. זאת פרשה של ברכות וסיומים, פרשה של התרת הסבך העלילתי.  הפרשה נפתחת עם ההודעה של יעקב ליוסף שהוא הולך למות, כלומר, עברו 17 שנים מסוף הפרשה הקודמת. המספר 17 חוזר פה על עצמו. בתחילת חייו של יוסף, בפרשת וישב, אנחנו קוראים שיוסף היה בן 17 שנה כשאביו שלח אותו מחברון לשכם לראות מה שלום אחיו. בין שני הפרוסות הללו, חי יוסף במצרים 22 שנה. בזמן הזה, יעקב חשב שבנו האהוב מת.  מה הסמליות של המספר 17? מיד אנחנו שמים לב שזהו מספר ראשוני. זהו מספר חזק, יחודי, ובעיקר סמלי בקשר לגיל: 17 שנה הם כמעט שנות דור, ילד בן 17 כמעט מבוגר.  על מיטת חוליו של יעקב, מתרחשים כמה פגישות. יוסף מביא לאבא שלו את בניו, ויעקב מברך את הבנים בשני ברכות. קודם הוא אומר להם: זאת לא בדיוק ברכה של יעקב לנכדיו, כמו בקשה שלו מה' לברך אותם. זאת סצנה מאד מרגשת. יוסף רוצה להקל על אביו הזקן והחלש, ומגיש את הבנים בסדר הבכורה - מנשה, הבכור, לימינו של יעקב, ואפרים, הצעיר, לשמאלו. יעקב מתחיל לדבר:  הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְ...

בראשית לב כה וַיִּוָּתֵ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּֽאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃ כו וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֨קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַֽעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ׃ כז וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּֽרַכְתָּֽנִי׃ כח וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹֽב׃ כט וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ יֵֽאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃ ל וַיִּשְׁאַ֣ל יַֽעֲקֹ֗ב וַיֹּ֨אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם׃ לא וַיִּקְרָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃ לב וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ׃ לג עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַ...

נרתיק לטלית, אקריליק על בד מאת עליזה מאיו   הפרשה שלנו מתחיל בחלומו של יעקב:  י וַיֵּצֵ֥א יַֽעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃ יא וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵֽאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃ יב וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹֽרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ מפרשים החל מבעל מדרש תנחומא מזהים את הסולם עם המין האנושי והמלאכים עם התפילות שלנו. כשהייתי סטודנט לרבנות, אשתי עליזה יצרה בשבילי נרתיק לטלית, עם ציור שנותן פרשנות חדשה לחלומו של יעקב: הסולם נוצר מסלילי הדי אן איי, שגם מזכיר את סיבובי הרצועה של התפילין על היד. הרקע, בצבעי הקשת, מזכיר את דמדומי השחר של הבוקר במדבר, והסולם נעלם אל תוך אלומת אור אשר מדגיש את המרחק האין סופי שבין העולם הזה והמרחבים של החלל החיצון.   בספרו "יהדות כציביליזציה" מדבר הרב מרדכי קפלן שהיהדות היא לא רק דת, היא לא רק לאום, אלא ציביליזציה שלמה. יש...

  (בתמונה - הדרך הרומי (?) מצפון ללוטן - צילום: דניאל בורשטיין) אתמול היה יום הבחירות של ארה"ב. והיום, אנחנו חייבים לחכות. אין לנו שליטה, אין אפשרות שכנוע. הקולות נספרים לעתם, והתוצאות נרשמות על פי חוק, על אף הרצון העז שלנו לוודאות. וזה כואב. יש כאלה שזה כואב להם ממש כאב פיזי. אי וודאות הוא מצב שקשה להפנים, קשה להשלים איתו. תוך כדי כתיבת שורות אלו, מרוב אי הנחת, העברתי את הקשב ודילגתי חזרה לרפרוף בעמודי החדשות, כאילו שההסתכלות שלי תשנה את ספירת הקולות בפנסילבניה או במישיגן.   אברהם אבינו מורה דרך בעניין של התמודדות עם אי וודאות. בפתיחת הפרשה שלנו, פרשת וירא, אנחנו לומדים טכניקה של המתנה ערה, דרוכה אך רגועה: א וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵֽלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃ ב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ ברור שאברהם מתמודד עם מצב לא נוח – הוא בדיוק מל את עצמו בגיל תשעים ותשע. הוא יודע שהכאב יעבור לו, והוא פשוט ...

השנה בקריאה של פרשת בראשית, ממש על ההתחלה, בלט לי שאמנם בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ, אבל היו כבר מים. מה פתאום? מי כתב את הסיפור הזה? הנה, שני הפסוקים הראשונים: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. לא רק זאת, ועוד – בסיפור השני של הבריאה, שמתחיל בפרק ב, פסוק ד, גם כאן, אין אזכור של בריאת המים, אם כי המים כן מגיעים ממקום כלשהו:   אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. אז מה אנחנו יכולים להסיק מהעניין הזה? הכותב הקמאי לא ממש הבין את העולם, והסיפורים של הבריאה, אנחנו לומדים מהמחקר, באים להסביר לנו משהו שאנחנו לא ממש מבינים. ...

  סוכות תשפ"א עברו לנו הימים הנוראים, עיקר עבודת גדיד התמרים מאחורינו, החום של הקיץ מתחיל לרדת והימים מתחילים להתקצר באופן ניכר. והנה, הסגר נמשך ואי אפשר לחגוג את חג סוכות באופן שהתרגלנו בקיבוצי הערבה. ארוחות החג נאכלות בסוכות משפחתיות, ולא בסוכות הענק שליד חדרי האוכל הקיבוציים.  חג סוכות נרקא בפי חז"ל "החג" בה"ה הידיעה. במקרא הוא נקרא חג האסיף, ובספר נחמיה הקורא המופתע מגלה שבין כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון ועד שיבת ציון, לא חגגו אותו כלל וכלל. אישית, נולדתי בסוכות, ועל כן קראו לי שמחה (אמנם אני נוהג להשתמש בשם השני שלי, דניאל). אולי זאת הסיבה שסוכות הוא החג האהוב עלי בשנה. אבל אני חושב שיש בחג כמה מרכיבים מיוחדים שעושים אותו למרגש במיוחד, גם השנה.  יש שני מצוות עיקריות בחג סוכות: בניית הסוכה והישיבה בה, ונטילת ד' מינים. האחד מעשה משפחתי, קבוצתי, מתמשך (הרי לא בונים את הסוכה בן רגע, ואחרי שבונים אותו, יושבים בו למשך כל השבוע), והשני אישי ורגעי, כי הרי נטילת ד' מינים הוא מעשה של כמה רגעים באמצע תפילות הבוקר ע"י היחיד.   על כן, ידוע על מחלוקת שה...