רב אזורי חבל אילות

  קריאת המגילה בקיבוץ לוטן תשפ"ג כל שנה, אנחנו קוראים את הפרשת כי תשא מיד אחרי פורים. כאילו משה יורד מההר, ורואה את כולנו חוגגים והוללים במסיבות הפורים שלנו וכמו אבא מעוצבן על ילדים בגיל העשרה שעושים יותר מדי רעש, מתחיל לצעוק ולהטיח בנו האשמות שווא – מה עושים פה? עבודת אלילים? אולי הוא רק מצוברח כי הוא רעב, אבל התגובה שלו לא מוגזמת? הרי הוא צם למשך 40 יום על ההר. ואנחנו, אנחנו לא סוגדים לעגל זהב, אנחנו רק חוגגים חג שהוא לא הכיר. בעולם שלנו, מסיבת עגל הזהב, סליחה, מסיבת הפורים היא לא רק מותרת, היא חובה. נולדנו לעולם אחר משל משה, אחר משל בני ישראל היוצאים ממצרים, עולם שבו הסתר הפנים של אלהים, הסתר היצרים בחורף, נענה בחובה של פורקן עם בוא האביב. מצווה להתחפש, מצווה להשתכר, מצווה להתהולל, עד דלא ידע. אבל חיש מהר, אנחנו חייבים לעשות את עצמנו רציניים שוב. ככה גם בחגיגות סוף החורף של עמים אחרים, הקרנבל והמרדי-גרה. אצלם, בשעת חצות החגיגות נפסקות באווחה. אצלם מתחיל עונת הצום, 40 יום לפני הפסחא. אצלנו רק חודש, חודש של עבודה קדחתנית, כי עוד מעט בא פסח ויש המון עבודת הכנה! לא רק הכנות ל...

אמא שלי היא היסטוריונית של חינוך, והיתה מרצה בתחום החינוך לאורך קריירה ענפה משנות ה60 המוקדמות ועד שיצאה לפנסיה לפני 20 שנה, בערך. היא עוקבת אחרי התפתחויות בתחום עד היום. אחד ההוגים שהשפיעו עליה היה איוואן איליץ' (1926-2002), פילוסוף אוסטרי שפעל במחצית השניה של המאה ה20. איליץ' נודע בעיקר בעקבות הספר שלו "ביטול בית הספר" (1971 - באנגלית Deschooling Society ) אשר תורגם להרבה שפות והיה חלק מרכזי במהפכת החינוך של אותה תקופה. הספר השפיע מאד על העבודה של אמא שלי, שבאותה תקופה היתה אחראית על סמינר מורים באוניברסיטת קרנגי-מלון בארה"ב. מה ההפתעה, אם כן, כשעליתי על טקסט של איליץ' בעבודה שלי על קהילה, יהדות וסביבה. הטקסט הוא נאום שנשא איליץ' ב1983 ביפן. הנאום כמעט נבואי, בדיעבד: הוא הוזמן לשאת דברים בכנס על "החברה מנוהלת ע"י מחשבים", אבל הוא דיבר על משהו רחב הרבה יותר. הוא דיבר על הקומונס (אנגלית: commons ), מושג שאינו קיים בפני עצמו בעברית, אבל מתורגם כרשות הרבים. בחוק האנגלי, הקומונס היו שטחים שלכל העם היו בהם זכויות, ובמאה ה17 נסגרו ע...

  שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת ־ שְׁבִיתֵ֑נוּ כַּאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב    ירד גשם השבוע ונהננו מכמעט 6 מ"מ!   כבר כמה שנים, פרשת ויגש מרגש אותי מאד. גם כי זה פרשת השבוע של הבן שלי, ואני נזכר בבר מצווה שלו, עכשיו לפני 11 שנה, וגם כי זה כל כך ציורי - כמו תסריט, הפרשה הקודמת השאירה אותנו על צוק - ואנחנו רק מחכים שהסיפור יגיע להפי אנד. והוא אכן ממשיך להפי אנד - סוף סוף, אחרי כל כך הרבה דורות של מריבות בין אחים, ואחרי כל התלאות של יוסף - עליות וירידות, חלומות ושברי חלומות - מבור תחתיות הוא הגיע לגדולה, והנה עומדים לפניו כל אחיו. הוא מטעטע בהם כמו גדול, גם כאשר הוא מתרגש, הם לא חושדים בו. והנה הרגע שהוא חיכה לו - קודם הוא התנקם בשמעון ושם אותו בכלא, ועכשיו הוא האשים את בנימין, והוא מרגיש את הכח שלו מולם - אם הם לא עומדים במבחן, הוא יכול לכלוא את כולם. אבל הוא רוצה רק להוכיח לעצמו שגם הם השתנו, ולא רק הוא. ואכן, הנה בפתיחת הפרשה, וַיִּגַּ ֨ שׁ אֵלָ ֜ יו יְהוּדָ ֗ ה וַיֹּ ֘ אמֶר ֮ בִּ ֣ י אֲדֹנִי ֒ יְדַבֶּר־נָ ֨ א עַבְדְּךָ ֤ דָבָר ֙ בְּאׇזְנֵ ֣ י אֲדֹנִ ֔ י וְאַל־יִ ֥ חַ...