פרשת ויגש - תשפ"ג - מי יתן שנהיה עם מאוחד בארצנו

 

שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת־שְׁבִיתֵ֑נוּ כַּאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב 

 ירד גשם השבוע ונהננו מכמעט 6 מ"מ!

 

כבר כמה שנים, פרשת ויגש מרגש אותי מאד. גם כי זה פרשת השבוע של הבן שלי, ואני נזכר בבר מצווה שלו, עכשיו לפני 11 שנה, וגם כי זה כל כך ציורי - כמו תסריט, הפרשה הקודמת השאירה אותנו על צוק - ואנחנו רק מחכים שהסיפור יגיע להפי אנד. והוא אכן ממשיך להפי אנד - סוף סוף, אחרי כל כך הרבה דורות של מריבות בין אחים, ואחרי כל התלאות של יוסף - עליות וירידות, חלומות ושברי חלומות - מבור תחתיות הוא הגיע לגדולה, והנה עומדים לפניו כל אחיו. הוא מטעטע בהם כמו גדול, גם כאשר הוא מתרגש, הם לא חושדים בו. והנה הרגע שהוא חיכה לו - קודם הוא התנקם בשמעון ושם אותו בכלא, ועכשיו הוא האשים את בנימין, והוא מרגיש את הכח שלו מולם - אם הם לא עומדים במבחן, הוא יכול לכלוא את כולם. אבל הוא רוצה רק להוכיח לעצמו שגם הם השתנו, ולא רק הוא. ואכן, הנה בפתיחת הפרשה, וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃

יהודה מבין את יחסי הכוחות בסיטואציה. הוא כבר השתנה מאד ממי שהיה בפרשת וישב, הוא עבר כבר כמה טרגדיות בחיים שלו. מתו עליו אשתו האהובה וגם שני בנים. למוד נסיון, אולי הוא כבר מבין שאסור לו להסתכן. גם בהמשך דבריו, כשהוא אומר בפסוק כ "וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ" הוא מדבר על עצמו באותה מידה שהוא מדבר על יעקב. הוא בטח תוהה אם ירא את בנו הנותר שלה עד בחיים. הרא"מ (ר' אליהו מזרחי, 1450-1526) מצטט את המדרש בבראשית רבה - יוסף שאל למה יהודה הדובר, ויהודה אומר "מעי המו לי באבל" - כלומר, רק הוא הבין על בשרו מה שעתיד לעבור על יעקב אם בנימין לא יחזור.

יש כאן סצינה מתסריט מהפנט. הרבה מחזות וסרטים, אופרות ואורטוריות באמת נכתבו לפי הסיפור הזה. זכור לטובה המחזמר של אנדרו לויד וובר וטים רייס "יוסף וכותונת הפסים המשגעת". רוב התסריטים, כמובן, נכתבו במאות האחרונות, ומסתמכים על תרגומים נוצריים, שרואים את כל סיפורי האבות כמטרימים את סיפורו של ישו (פרה-פיגורציה). לכן הם לא שמים לב ולא מדגישים את החשיבות היהודית של ההשלמה בין האחים יוסף ויהודה.

כל ספר בראשית מתקיים על הרצף בין סכסוף אחים שנגמר ברצח, הלא הם קין והבל, לבין שני אחים שמשלימים, יוסף ויהודה. הדרמה הזה מרגש ובנוי בצורה ספרותית לאורך כל הספר, ובמיוחד בפרקים האחרונים, באפוס של יוסף. הסיפור ארוך, בנוי היטב, והחלוקה לפרשות לקריאה בית כנסתית עושה אותה גם מותח ביותר – בסוף פרשת וישב, אנחנו נשארים במתח, כאשר: וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ׃ ואילו פרשת מקץ שקראנו בשבוע שעבר מתסיים אף הוא על סף הצוק: יוסף מאיים על אחיו אבל מבטיח שלא יאסור אותם בשבי, אלא רק את בנימין, "הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם".

כל ההיסטוריה היהודית רצה רצוא-ושוב על מתח בין שני קטבים – היום, בין מדינת ישראל ליהדות ארה"ב. לפני מאה שנה, זה היה בין התנועה הציונית והיהודים שביקשו לעשות בית באירופה וארה"ב. בתקופת חז"ל המתח היה בין ארץ ישראל לבין יהדות בבל, ובסיפורי תנ"ך? אז היה מתח בין יהודה וישראל. הממלכה הצפונית היתה גדולה ומגוונת, ואילו הממלכה הדרומית היתה קטנה ואחודה, לפי הכתוב.  גם המתח בין האחים שמסופר בתנ"ך הוא חלק מהמתח הזה.

יש כמה תיאוריות על מתי נכתב התנ"ך. לא אפתיע, אני מקווה, אם אומר שהתורה היא מסמך אנושי, ספרותי, עשוי שתי וערב של סיפורת ושירה, קבצי חוקים קדומים שזורים ברשימות של אילני יוחסין. לא חידשתי במשפט הזה. יש תיאוריה שאומרת שחומשי התורה הם העתיקים בספריו, ויש תיאוריה אחרת שאומרת שהם רק חלק. יש אפילו תיאוריה שאומרת שהחיבור של התורה התרחש יחד עם חיבור תרגום השבעים ליוונית, ולא לפני כן. אבל המתח בין סיפורי יהודה וסיפורי ישראל מראים שחלקים נכתבו קודם לכן.

לפחות אחד מהתעודות העיקריות של התנ"ך המתהווה היה פרי עתו של עזרא הסופר. אבל ברור שהוא עבד עם חומרים קיימים. חלקים נרחבים היו כבר בתקופה של הרפורמות של חזקיהו, ושם אני רוצה רגע להתעכב: כאשר נחרבה ממלכת ישראל – הממלכה הצפונית – על ידי צבא אשור, אנחנו לא יודעים כמה פליטים באו לירושלים, אם כי בדרך כלל מציינים את המספר שלושים אלף כמספר "עשרת השבטים האבודים" שהופצו במרחבי הממלכה. אבל כעבור 20 שנה, המסע של סנחריב גרם לגל של פליטים שנכנסו לעיר ירושלים לתפוס הגנה מהצבא האשורי האכזרי. לבסוף, העיר לא נכבשה על ידי האשורים, ובתנ"ך מסופר שבין לילה צבא של מאה שמונים וחמש אלף מתו באופן פתאומי והאשורים נטשו את המערכה וחזרו לנינוה.

מבצע קליטת הפליטים לתוך ירושלים בטח היה קשה. אמנם העברית של בני ישראל דמתה לעברית של בני יהודה היתה דומה, אבל וודאי היו להם מושגים שונים. הם כביכול התפללו לאלהים אחד, אבל קראו לו בשמות שונים. הצפיפות בעיר בטח היתה מורגשת, במיוחד בזמן המצור. ולאחר מכן, היה צריך לשכנע את העם המקומי לקבל את הפליטים כאחים ולהתחלק במשאבים בשלום ולא בחשדנות. ברור שמקדש מרכזי שיחק תפקיד מרכזי במבצע. אם לא היו סיפורים גדולים מהתנ"ך מסופרים שם, היו בוודאי שירים מאחדים כגון מזמורי תהילים שמדברים על ישיבת ישראל ויהודה יחדיו.

נבואת יחזקאל שנקרא כהפטרה לפרשה שלנו הולכת עוד צעד קדימה – היא מנבאת יום שבו "עץ ישראל על עץ יהודה מחדש יורכב", כדבר תפילה בסידור "ואני תפילתי" (מוסף לשבת). ההפטרה מפרק ל"ז, פסוק ט"ו (בתוך הספר זה מיד אחרי הפרק על העצמות היבשות, שנקרא להפטרה בשבת חול המועד פסח).  בהפטרה אלהים אומר לנביא לעמוד בפני העם ולאחוז בשני עצים – על האחד לכתוב "ליהודה ולבני ישראל חבריו" ועל האחר לכתוב "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו" ולהחזיק אותם מחוברים יחד בפני העם ולהודיע:

וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:

אני מתפלל בבית כנסת מסורתי הרבה שבתות, לכן אני זוכה לראות את התפילה המוזכרת לעיל. אני חושב הרבה על הנס של הימים האלה שאנחנו קוראים לו מדינת ישראל – על הצלחות התנועה הציונית – בישוב הארץ ובנייתה, בהחייאת השפה העברית ויצירת התרבות המדהימה שיש לנו. ואני רואה את תוצאות הבחירות האחרונות, ואת השסעים בעם, ואני חושב לעצמי – מה עשינו אחד לשני שאנחנו כל כך עמוקים בשנאה ובנקמנות במקום להיות באקסטאזה של הנס? ואני מתפלל את התפילה הזאת ואני משתדל להתנחם בנבואה של יחזקאל –

וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃ וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃

כרגע, התחושות קשות. מי יתן והממשלה החדשה תדע לעשות שלום ולא רק להרגיז. מי יתן ונצליח לקדם את חזון הנביאים של בניית מדינה של קדושה ושלום.