אריות בבית הכנסת

 

שמחתי לאחרונה לשמוע את הפודקאסט של ר' לוי קופר מצור הדסה, שעוסק באריות בבית הכנסת.

הנושא בראש שלי לאחרונה, כי תרגמתי פירוש של ר' ארתור ווסקו על ההפטרה של יום כיפור, ובו הוא מזכיר סיפור קצרצר של פרנז קפקא, שמעלה את הנושא של חיות בבית הכנסת. חיפשתי את סיפור המקורי של קפקא, וזה מעט שונה מהשיחזור של ווסקו.

ווסקו כותב "סיפור נפלא של קפקא: יום אחד, ברדלס נכנס לבית הכנסת, שואג ומצליף בזנבו. כעבור שלושה שבועות, הוא הפך לחלק מנוסח התפילה."

אבל המקור של קפקא שונה במקצת: "נמרים פורצים לבית המקדש ושותים את קנקני הקורבן; זה חוזר על עצמו שוב ושוב; בסופו של דבר אפשר לחשב את זה מראש וזה הופך לחלק מהטקס."

זהו תרגום ממקור גרמני, ואני תוהה מה היתה הכוונה המקורית של הסיפור.

שמעתי את הרב ווסקו מספר ומתיחס לסיפור הזה הרבה פעמים, והשתמשתי בסיפור הזה (בגירסתו) הרבה פעמים. הכוונה שלי כשאני מספר אותו היא "כאשר מביאים שיר או מנגינה חדשה לבית הכנסת, בהתחלה אנשים נבהלים ולא נוח להם. לוקח זמן עד שהם מתרגלים." או, כפי שאחותי נוהגת לומר על מנגינה חדשה בתפילות "new, nuisance, nusach"  - כלומר, "פעם ראשונה חדש, פעם שניה מעצבן, פעם שלישית נוסח". עד שאנשים לומדים את המנגינה, הם רוצים שהיא תישאר להם ברפרטואר.

בפרשנות הקצרה של הרב ווסקו להפטרה של יום הכיפורים, הוא כנראה משתמש בסיפור של קפקא לצורך דבר אחר, בהדהוד של מאמר הנביא בפרק נ"ח. הוא אומר שאלהים מסוכן ובלתי צפוי, ועלינו להתיחס ביראה. או לכל הפחות, לפחד, כמו מפני נמר. אבל המסורות וההרגלים של בית הכנסת עושים לנו רע במובן הזה – הם רק מרדימים אותנו לתוך דממה עמוקה של אדישות. 

בין עם האריות הם בתמונה או באמת, דבר אחד בטוח - הם לא שם לומר לנו להיות אדישים.