רב אזורי חבל אילות

      לינק לווידאו בפייסבוק לא באתי הערב לקרוא את מגילת איכה. אנחנו לומדים את הסיפור של החורבן, אולי קוראים את מגילת איכה. החורבן לימד אותנו למשך דורות להיות רגישים. החורבן לימד אותנו לשמוע בכי. לדעת שבכי אמור לעורר בנו רחמים. אם לא אצל אנשים, אז לכל הפחות, אצל אלהים. מגילת איכה אומרת לנו שביום החורבן גם אלהים לא ריחם על ילדנו. איך אפשר לקרוא את המגילה ולא להרגיש בכאב? המסורת הזאת מזמינה אותנו לשבת בין השבויים, לשבת בין החטופים, ולהרגיש את הכאב למשך יום שלם. להתבוסס בזוועות, ולהתבשל, כביכול, בחום הלהבות. כדי לעורר בנו רחמים. אבל רק ליום הזה, לתקופה הזאת, לא כל השנה. אך המסורת לשחזר את חווית האסון, לבכות בכי תמרורים כל שנה, היא לא נבנתה במדינה מודרנית. המסורת הזאת לא נוצרה מעמדה של כח. היא לא מתאימה למצב של מדינה מודרנית. היא לא מתאימה למדינה שלה הצבא החזק במזרח התיכון. המסורת הזאת לא תחזיר לנו את החטופים. בוודאי שהיא לא תחיה את המתים. היא לא תורמת לנו לבריאות, לא לבריאות הפיזית ולא לבריאות הנפשית. כי המסורת של צמצום האבל הלאומי לשלושה שבועות בלבד, היא הפכה בי...

  'סימון וייל כתבה: ”זה אבסורד לומר שהעולם לא שווה כלום, שהחיים האלה לא שווים כלום , ולהביא כהוכחה את הרע. כי אם כל זה לא שווה כלום, מה גוזל מאיתנו הרע? משום כך הסבל באסון והחמלה לזולת יהיו עזים וטהורים יותר ככל שנדע יותר את מלאות השמחה, כי מה יכול הסבל לשלול ממי שאין בו שמחה ?" 'הציטוט הזה מובא מתוך הפרק "האסון" בספר "הכובד והחסד", והנה לנו מילים שאפשר אולי להתחיל לגלגל על הלשון במסע הזה שעל הרצף בין הייאוש לתקווה: כובד. חסד. שמחה. סבל. חמלה לזולת . '   – מירי רוזובסקי, מוסף הארץ, 18.4.2024 קשה לנו לחשוב על לחגוג את חג החירות השנה. הכל מדברים על זה. מצד אחד, חלק מאיתנו עדיין כואבים את הכאב העצום של השכול, השכול שנגרם ב7.10.2023, בין אם מחוויה אישית, בין אם מאובדן מכרים ואהובים, בין אם בקיבוצי העוטף, בבסיסי צה"ל, במסיבות הטבע, או בקרבות שהתנהלו מאז. מצד אחר, חלק מאיתנו כואבים את אובדן הבית שהיה, וחלק כואבים את אובדן הדרך של המדינה השסועה. חלק כואבים את כאב האנטישמיות הגואה בחוץ לארץ, אחרים כואבים את רעד הפחד מפני המתקפה האירנית. אם כ...

  חשבון נפש תשפ"ד (המאמר ראה אור בגיליון 250 של עיתון " קצה המדבר " ספט 2023) אנחנו מתקרבים לראש השנה ויום הכיפורים ועשרת ימי התשובה שביניהם, המכונים במסורת הימים הנוראים. (למדתי לאחרונה שהצעירים היום לא בהכרח מכירים את הביטוי "ימים נוראים" ולמה זה הכינוי של התקופה הראשונה של חודש תשרי). הגענו לתקופת השנה שהעם היהודי עסוק ב"תשובה" – בחקירה פנימית, חשבון נפש וחשיבה על מעשינו. "מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך" במילים של המשוררת רחל שפירא. מה משמעות התשובה בימינו? בעידן הזה, אחרי 30 שנה של האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו, אחרי 15 שנים של הרשתות החברתיות, האם המסורת היהודית יכולה ללמד אותנו משהו? בעידן של בינה מלאכותית, של ה"דיפ-פייק", שלא לדבר על "מי-טו", האם איבדנו את היכולת לסלוח ולמחול אחד לשני? האם עוד אפשר לבקש מהשכנים לסלוח לנו על הפעם שחסמנו את הכניסה? או הכדור שהפריע להם בארוחה? ומבחינה חברתית, האם אפשר בכלל לשנות התנהגות ולחזור למעמד שכולנו שווים? בתחילת הקיץ, השתתפתי ביום עיון במכון הרטמן בירושלים על אתיקה רבנ...

  שמחתי לאחרונה לשמוע את הפודקאסט של ר' לוי קופר מצור הדסה, שעוסק באריות בבית הכנסת. הנושא בראש שלי לאחרונה, כי תרגמתי פירוש של ר' ארתור ווסקו על ההפטרה של יום כיפור , ובו הוא מזכיר סיפור קצרצר של פרנז קפקא, שמעלה את הנושא של חיות בבית הכנסת. חיפשתי את סיפור המקורי של קפקא, וזה מעט שונה מהשיחזור של ווסקו. ווסקו כותב "סיפור נפלא של קפקא: יום אחד, ברדלס נכנס לבית הכנסת, שואג ומצליף בזנבו. כעבור שלושה שבועות, הוא הפך לחלק מנוסח התפילה." אבל המקור של קפקא שונה במקצת: "נמרים פורצים לבית המקדש ושותים את קנקני הקורבן; זה חוזר על עצמו שוב ושוב; בסופו של דבר אפשר לחשב את זה מראש וזה הופך לחלק מהטקס. " זהו תרגום ממקור גרמני , ואני תוהה מה היתה הכוונה המקורית של הסיפור. שמעתי את הרב ווסקו מספר ומתיחס לסיפור הזה הרבה פעמים, והשתמשתי בסיפור הזה (בגירסתו) הרבה פעמים. הכוונה שלי כשאני מספר אותו היא "כאשר מביאים שיר או מנגינה חדשה לבית הכנסת, בהתחלה אנשים נבהלים ולא נוח להם. לוקח זמן עד שהם מתרגלים." או, כפי שאחותי נוהגת לומר על מנגינה חדשה בתפילות ...