דברים שנשאתי בעצרת החטופים באילת בערב ט' באב, תשפ"ה - 2.8.2025

  

 לינק לווידאו בפייסבוק

לא באתי הערב לקרוא את מגילת איכה.

אנחנו לומדים את הסיפור של החורבן, אולי קוראים את מגילת איכה.

החורבן לימד אותנו למשך דורות להיות רגישים. החורבן לימד אותנו לשמוע בכי. לדעת שבכי אמור לעורר בנו רחמים. אם לא אצל אנשים, אז לכל הפחות, אצל אלהים. מגילת איכה אומרת לנו שביום החורבן גם אלהים לא ריחם על ילדנו.

איך אפשר לקרוא את המגילה ולא להרגיש בכאב? המסורת הזאת מזמינה אותנו לשבת בין השבויים, לשבת בין החטופים, ולהרגיש את הכאב למשך יום שלם. להתבוסס בזוועות, ולהתבשל, כביכול, בחום הלהבות. כדי לעורר בנו רחמים. אבל רק ליום הזה, לתקופה הזאת, לא כל השנה.

אך המסורת לשחזר את חווית האסון, לבכות בכי תמרורים כל שנה, היא לא נבנתה במדינה מודרנית. המסורת הזאת לא נוצרה מעמדה של כח. היא לא מתאימה למצב של מדינה מודרנית. היא לא מתאימה למדינה שלה הצבא החזק במזרח התיכון.

המסורת הזאת לא תחזיר לנו את החטופים. בוודאי שהיא לא תחיה את המתים. היא לא תורמת לנו לבריאות, לא לבריאות הפיזית ולא לבריאות הנפשית.

כי המסורת של צמצום האבל הלאומי לשלושה שבועות בלבד, היא הפכה בידינו לתרבות של הנצחת השכול והאבל, של התמקדות בכאב שלנו, 365 ימים בשנה. והיא רק מעוררת את הרגש הכי בעייתי, הכי רעיל, רגש הנקמה. בעידן של הנדסת התודעה ברשתות חברתיות, האם אנחנו יכולים להבין כמה היא הרסנית?

"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן" מרבים לצטט את ביאליק. למשך השנתיים האחרונות אנחנו חוזרים על זה – אך כנראה שכחנו את השורה הראשונה של אותו בית אחרון הזה של השיר "על השחיטה": "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!"

כלומר, ביאליק קרא תיגר על הסביבה הנכרית שניסתה למנוע מהיהודים לדרוש נקמה, אבל גם על היהודים שרק דרשו נקמה.

ביאליק לא היה היחיד להבין שהנקמה היא רגש בעייתי. הנקמה היא אולי הרגש הכי בעייתי של האדם.

אם לא ברור לכם, באתי הערב לדבר בגנות הנקמה ובגנות ההתבססות בכאב. ביאליק צדק כשאמר ארור. אמנם הנקמה מעוררת את דרישת הצדק, אך היא לא יכולה להיות אסטרטגיה. היא מעוורת. היא מוליכה אותנו שולל. היא מוליכה אותנו למבוי סתום. נקמה לא תחזיר לנו את החטופים. היא רק תוביל אותנו לאבדון.  

 במזמור הבכי על נהרות בבל, כתוב

זְכֹ֤ר יְהֹוָ֨ה לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽר֫וּשָׁלָ֥͏ִם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ׃

כתוב

בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ׃

כתוב

אַשְׁרֵ֤י שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹלָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע׃

 כן, זה כתוב. במזמור על נהרות בבל. מילים קשות מאד. מילים שמביעות את הנקמה באופן ברוטלי. לצערנו, יש שמאמינים שזאת לא משאלת לב נואשת של שבויי מלחמה בדרכם האחרונה, אלא מצוות עשה.

אני אומר, די! המילים הללו לא כוונו אף פעם להיות מצווה, חלילה, אלא, הן נכתבו לבטא יצר שאסור בכל תוקף להוציאו אל הפועל – אנחנו חייבים לצאת מהמעגל הנורא הזה, המעגל שיהודה עמיחי קרא לו "המכונה הנוראה של חד גדיא". מלחמה, ענישה, שכול וטרור, וחוזר חלילה. ובינתיים, חטופים שנמקים בשבי. ובינתיים, בצד השני, אנשים מתים מרעב. בינתיים, אנחנו הופכים לדמות לגרועים שבאויבנו. מכונה נוראה באמת.

 מחקרים אחרונים מלמדים: הנקמה היא סם ממכר. יותר חזק מהרואין, יותר ממכר מניקוטין. ד"ר ג'יימס קימל מאוניברסיטת ייל כותב שברחבי העולם, נערכו יותר מ-60 מחקרים של דימות מוח שמראים בבירור שכאשר נעשה לך עוול, אם אתה מתחיל לחשוב על נקמה, מעגל ההנאה והתגמול של המוח של ההתמכרות מתעורר. אבל בניגוד להתמכרויות אחרות, כדי לספק את התשוקת הנקמה, אתה צריך לפגוע באנשים שפגעו בך או בשליחים שלהם. וכשאתה עושה זאת, אתה חווה את ההנאה הגדולה... לזמן קצר. או אז, בדיוק כמו בהתמכרויות אחרות, הכאב חוזר בעוצמה, ומשאיר אותך מרגיש גרוע יותר וזקוק לעוד.

 המקרא מבין את הנקמה כתגובה אנושית לפגיעה, ואף מזהיר בפסוק "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא, י"ט, י"ח). הכוונה, כמובן, לנקמה פרטית בתוך החברה פנימה.

אבל נקמה של החברה החוצה על עמים אחרים קיימת במקרא, ומשמשת מוטיבציה ברורה למלחמות רבות.

אי אז לפני חורבן הבית השני, קם לו רבי אחד והציע שחייבים לשבור את המעגל הזה. והוציאו אותו להורג. ולאחר מכן, הדת של מאמיניו הפכה לדת הדומיננתית של רומא האימפריאלית ורמסה את היהודים באלימות ובברוטליות למשך אלפיים שנה. לכן, כל רעיון מקראי שאומץ ע"י הנצרות, מתיחסים אליו בישראל בספקנות ובבוז. חוגים בימין הדתי דורשים לדבוק בנקמה כאסטרטגיה, כתוכנית מדינית, כמצווה מן המובחר, על אף שהכלים לעקור מצווה מהתורה קיימים עוד מימי המשנה.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, בעלות הברית הכתיבו תנאי ענישה מחמירים על גרמניה. ההיסטוריונים תמימי דעים שהענישה הכבדה הזאת היתה אחת הסיבות העיקריות לעליית הנאציזם. לכן, בסוף מלחמת העולם השנייה, תוכנית מרשל נמנע מצעדי ענישה, והתמקד ביישום של כוח רך, בחינוך, בשיקום, ובבניית אמון.

כל מי שגידל ילדים מבין את הפרינציפ!  כל מחנך ומחנכת יודע שגישה מענישה גורמת כישלון. לכן, אנחנו צריכים לומר בבירור שהנקמה היא לא תוכנית פעולה!

מעגל הדמים חייב להיפסק. וזה דורש מאיתנו להשתנות.

אני לא יודע בדיוק מה עלינו לעשות. אני לא פוליטיקאי ובוודאי לא אסטרטג. אבל אני יודע מה אני עשיתי להתגבר על התמכרות. הפסקתי להשתמש. זה היה קשה. זה לא הלך בקלות. הדרך היתה ארוכה וקשה. אחרי שלושים שנה, עדיין קשה. במיוחד כשהולכים נגד הזרם. אבל הצעד הראשון הוא הכי חשוב.

 האם יש תקווה? חייבת להיות תקווה. זיכרו מה שאומר לנו מעוז ינון, ששכל את הוריו בטבח, התקווה היא פעולה שעושים אותה, לא רק תחושה פסיבית.

המחקר מגבה אותו: דימות מוחית מראה שהסליחה היא תרופת הנגד לסם הממכר הזה של הנקמה. דימות מוח ב-fMRI גילה שכאשר סובייקטים רק מדמיינים סליחה על פגיעה – אפילו בלי ליידע את הצד הפוגע – הם מבטלים את רשת הכאב של המוח ועוצרים במקום את הכאב של הפגיעה. במילים אחרות, הסליחה היא סוג של תרופת פלא שעוצרת כאב, עוצרת את התשוקה לנקמה, משקמת את החשיבה הרציונלית ועוזרת לשחרר אותנו מהעוולות והטראומות של העבר. הסליחה היא פעולה שלא עולה כסף, היא זמינה ללא מרשם, וניתן להשתמש בה בכל תדירות הנדרשת כדי להפחית את הכאב ואת פנטזיות הנקמה בכל פעם שחוזרים הזיכרונות של הפגיעה. ראיות מדעיות בעצם תומכות בתורות הסליחה העתיקות.

הסליחה היא סוג של ריפוי עצמי המועיל לקורבנות, ללא קשר לתוקפים, ללא צורך בקשר עם התוקפים – ותוך שמירה על הזכות להגנה עצמית מפני איומים בהווה או בעתיד. אבל הסליחה דורשת נכונות, ענווה וקבלת אחריות.

 מגילת איכה מסתיימת במילים – הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤ה אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה, חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם.

אולי זה נכון, שאין דבר כזה אלהים, לפחות כזה שהוא כל יכול, שמתערב בהיסטוריה, שעוצר את השמש במסלולו ומחולל ניסים כאלה. אבל יש בינינו שמוצאים את עצמנו במצבים נואשים. וכשבן אדם במצב נואש, מוטב שיבקש עזרה. ואם אין אדם אחר בסביבה, מוטב שיהיה לו חבר דמיוני. לא כזה שלא קיים, אלא כזה שיודע להזרים זרם של תקווה לתוך הלב המיואש. המשמעות של אמונה היא לא שאלהים שמחוצה לי יעזור לי, אלא שיש חלק בתוכי שאני יכול לעורר רק כשאני מוכן לוותר על כל מה שאני בטוח בו. כשאני מאמץ את הענווה, מוותר על הכבוד, ומבקש עזרה, שם אולי נמצאת תקווה.