שיר חדש: זמן גיאולוגי

 

זמן גיאולוגי

מאת דניאל בורשטיין

 

סְלָעִים חֲדָשִׁים, לְבָנִים וּמְסֻתָּתִים מִתְגַּלְגְּלִים מִמַּשָּׂאִית

שֶׁבְּעַצְמָהּ הִתְגַּלְגְּלָה מֵהָרִים מְאֻבָּקִים.

אֶבֶן גִּיר מִקַּרְקָעִיתוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס קָדוּם

נֶחְצְבוּ בִּכְפַר קָאסֶם, אוּלַי,

עוֹד יוֹתֵר רָחוֹק מִמִּצְפֵּה רָמוֹן.

נֶאֱמָדִים בְּקַפְּדָנוּת מְרֻבַּעַת כָּאן בְּלוֹטָן, בְּשׁוּלָיו

שֶׁל תֶּפֶר הַחוֹל הֶעָמֹק, סִכָּה רַכָּה בֵּין שְׁנֵי לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים

שֶׁהוּא גַּם קַו הַגְּבוּל בֵּין שְׁתֵּי מְדִינוֹת, הַשּׁוֹכְנוֹת עַכְשָׁו בְּשָׁלוֹם.

לְעִתִּים זֶה מַרְגִּישׁ גַּם כְּמוֹ שׁוּלֵי הַצִּיבִילִיזַצְיָה.

כְּמוֹ נָהָר עַצְלָן,

הַחוֹל נָע בְּקֶצֶב מִשֶּׁלּוֹ, וְחוֹף הָאֲבָנִים

כָּאן בַּשּׁוּלַיִם בִּתְנוּעָה תָּדִיר, בְּקֶצֶב גֵּאוֹלוֹגִי. בִּמְמֻצָּע

יֵשׁ פֹּה רְעִידַת אֲדָמָה פַּעַם בְּשָׁבוּעַ, אוֹמְרִים.

חַלָּשָׁה כָּל כָּךְ

כָּזֹאת שֶׁלֹּא עוֹשָׂה כּוֹתָרוֹת.

עַד שֶׁהַסְּדָקִים בַּקִּיר שֶׁלִּי גְּדֵלִים

בֵּין עֶרֶב לְבֹקֶר

וַאֲרִיחֵי הָרִצְפָּה הַחֲדָשִׁים מִתְרוֹמְמִים

וּפִתְאוֹם הִיא לֹא חֲלָקָה.

 

כְּלוּם לֹא נִשְׁאַר אוֹתוֹ הַדָּבָר פֹּה בַּמִּדְבָּר.

 

אֲבָנִים לְבָנוֹת מַצְהִיבוֹת מֵהָאָבָק הַמִּתְנוֹפֵף.

צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת מֵעַל. יְלָדִים

גְּדֵלִים, יוֹצְאִים, עוֹזְבִים אֶת הַבַּיִת.

 

שֶׁיְּעָרוֹת הַזָּקָן שֶׁלִּי הָפְכוּ לְבָנִים וְהִתְאָרְכוּ.

הָעוֹר מִתְקַמֵּט. לִפְעָמִים בַּגֶּשֶׁם, הָעֲצָמוֹת כּוֹאֲבִים.

כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהִצְלַחְתִּי לְקַבֵּעַ

מַחְשָׁבָה, הִיא נֶעֱלֶמֶת, מִתְנוֹפֶפֶת

בָּרוּחַ.