סוכות תשפ"אעברו לנו הימים הנוראים, עיקר עבודת גדיד התמרים מאחורינו, החום של הקיץ מתחיל לרדת והימים מתחילים להתקצר באופן ניכר. והנה, הסגר נמשך ואי אפשר לחגוג את חג סוכות באופן שהתרגלנו בקיבוצי הערבה. ארוחות החג נאכלות בסוכות משפחתיות, ולא בסוכות הענק שליד חדרי האוכל הקיבוציים.
חג סוכות נרקא בפי חז"ל "החג" בה"ה הידיעה. במקרא הוא נקרא חג האסיף, ובספר נחמיה הקורא המופתע מגלה שבין כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון ועד שיבת ציון, לא חגגו אותו כלל וכלל. אישית, נולדתי בסוכות, ועל כן קראו לי שמחה (אמנם אני נוהג להשתמש בשם השני שלי, דניאל). אולי זאת הסיבה שסוכות הוא החג האהוב עלי בשנה. אבל אני חושב שיש בחג כמה מרכיבים מיוחדים שעושים אותו למרגש במיוחד, גם השנה.
יש שני מצוות עיקריות בחג סוכות: בניית הסוכה והישיבה בה, ונטילת ד' מינים. האחד מעשה משפחתי, קבוצתי, מתמשך (הרי לא בונים את הסוכה בן רגע, ואחרי שבונים אותו, יושבים בו למשך כל השבוע), והשני אישי ורגעי, כי הרי נטילת ד' מינים הוא מעשה של כמה רגעים באמצע תפילות הבוקר ע"י היחיד.
על כן, ידוע על מחלוקת שהיתה פעם בין שני צדיקים גדולים לפני כ150 או 200 שנה. הרבי יצחק מוורקא השווה בין שני המצוות של חג סוכות והוא אמר שהוא מעדיף את המצווה של לישב בסוכה על גבי המצווה של לקיחת ד' מינים. כשאתה מניח את ד' המינים, הוא הסביר, אתה מניח את הקדושה, אבל כשאתה בסוכה, הקדושה סובבת אותך ואתה לא יכול לשחרר אותה. רבי מנחם מנדל מקוצק השיב לו שזה נכון שיש יתרון זה למצוות סוכה, אך לעומת שבת, גם הסוכה חסרה. אפשר לקום ולצאת מהסוכה, הוא אמר, אך אי אפשר לקום ולצאת מהשבת. איפה שלא תהיה בשבת, השבת עוטפת אותך לגמרי.
הישיבה בסוכה, במילים אחרות, עוטפת אותנו בקדושה, ואילו נטילת ד' מינים יוצאת מהפרט אל אוויר הכלל, בין שבתוך סוכה, בתוך הבית, ובין שבמרחב פתוח. וכאן עולה השאלה שמעסיקה אותי השנה: מהיכן מתחילה הקדושה? ולאן היא מובילה? האם מאלהים לאדם , מלמעלה למטה, או שמא ההיפך? חז"ל מדברים על שני תכונות של ה' - סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. אז במצוות סוכה, אנחנו ממחישים את התחושה שענני הכבוד סובבים אותנו, כמו בני ישראל במדבר, כמו המוסבר במדרש מלאכת המשכן - "כיון שהיו ישראל חונים היה עמוד הענן מיתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה ומחפה את האהל מבחוץ וממלא את המשכן מבפנים, שנאמר 'ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן' (שמות מ' ל"ד). - וזה אחד מענני כבוד ששמשו את ישראל במדבר ארבעים שנה, אחד מימינם, ואחד משמאלם ואחד מלפניהם ואחד מלאחריהם ואחד למעלה מהן וענן שכינה שביניהם".
הסוכה מבחוץ, וארבעת המינים מבפנים: לולב, הדסים, ערבות, ואתרוג. ארבע מינים כבר למדנו, כנגד ארבע אותיות בשם המפורש: אתרוג - יו"ד, הדסים - ה"ה, לולב - ו"ו, ערבות - ה"ה. גם למדנו שהם מסמלים ארבעה סוגי יהודים: אתרוג יש לו טעם וריח - ליהודי שיש בו תורה ומעשים טובים, הדסים - יש לו ריח ולא טעם, יהודי שיש בו תורה, אבל אין בו מעשים, לולב - לתמר יש טעם, אבל אין ריח, יהודי שאין בו תורה, אבל יש בו מעשים טובים, וערבה - אין לא טעם ולא ריח, יהודי שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים. אבל יש עוד ארבע בסוכות: ארבעה הימים שבין יום כיפור לבין החג הראשון. ולמדתי מהרב שלי, רבי זלמן שחטר-שלומי, זצ"ל, שארבעה הימים שבין יוה"כ ליום הראשון של סוכות אף הם כנגד ד' אותיות השם המפורש, והוא אמר שבכל שנה, שם חדש יורד בימים האלה. הוא היה מסביר שבי"א תשרי – יורד היו"ד, בי"ב – הה"ה העליונה, בי"ג – הוי"ו, ובי"ד – הה"ה התחתונה. אבל לי תמיד נראה שזה צריך להיות ההיפך: שאנחנו בונים את הסוכה - אנחנו בונים את השם המפורש: י"א תשרי כנגד הה"ה התחתונה – קירות הסוכה, י"ב – כנגד הו"ו – שמים את הסכך על גבי הסוכה, י"ג – כנגד הה"ה העליונה – הלו עשיית הקישוטים במלאכת יד הוא חלק אינטגרלי של הידור המצווה, וי"ד בחודש – שהוא חצי יום, כנגד היו"ד, מכניסים את ארבעת המינים רק שהכל מוכן. רב זלמן היה אומר שבכל שנה, הימים האלה כמו כותבים את השם מחדש – הוא קרא לזה בניין השדה האלוקי של אותה שנה. מבחינתו זה היה יורד מלמעלה, מבחינתי, אנחנו בונים אותו מלמטה למעלה.
ומה עם הקשר למים? כל אחד מארבעת המינים בא מאזור אחר בארץ, ונוהג לומר שכל אחד מהם הוא מבין העצים דורשי הכי הרבה מים באזור שלו. הלולב, התמר, כידוע לנו היטב, מסוגל למים מליחים, אבל מבין עצי המדבר, דורש הרבה מאד מים. הערבה, מנחלי החוף, גם זקוק לכמויות רבות של מים. ההדסים, שצומחים בהרים, אף הם רוצים הרבה מאד מים, ופרי עץ ההדר, האתרוג, שחייב את האדמה הטובה שבשפלה, אף הוא זקוק להרבה מים. ולמה מים? מה קשר סוכות למים? למה בסוכות היו מריצים כמויות אדירות של מים במעלה ההר ממעיין הגיחון ובריכת השילוח ועד למזבח בהר הבית? מה הסוד הקמאי?
כמו שבערב פסח אנו שורפים את החמץ, כמין אקט של אמונה שה' יספק לנו את צרכינו במדבר של הקיץ - יספק לנו חיטה מספקת לכל השנה, וכן שעורה בשביל הבהמות, כך גם בסוכות - רגע לפני עונת הגשמים, אנחנו מרוקנים את הבורות, מקרצפים אותם, מעלים את הטיפות האחרונות של המים ברוב פאר והדר עד המזבח, כדי להכריז על האמונה - ה' יספק לנו מים!
מה יותר חשוב? שניהם חשובים, ומאזנים זה את זה במרחק של חצי שנה. אך ברור לנו שהמים חשובים לנו מאד, וחשוב לנו שהגשם ירד בארץ בעתו, (כי גשם בקיץ על גבעולי החיטה השברירים הוא אסון, עד שפיתחו את הזנים החדשים של המהפכה הירוקה של המאה ה20 - על זה בהזדמנות אחרת). ולכן סוכות היא החג בה"ה הידיעה. חג שלקראתו היטהרנו בעשרת ימי תשובה ויום כיפור - יום צום ארוך ומייגע, להוכיח שאנחנו זכאים. זהו חג שבו אנחנו יושבים בצל של הסוכה שחז"ל כינו צלא דמהימנותא - הצל של האמונה, אך גם רוקדים בו את ריקוד הגשם העתיק של עמינו הקדום - עם מקל הגשם השמאני שמורכב מארבעה סוגים של עצים שדורשים הכי הרבה מים שבארץ - כדי לומר "אנחנו מאמינים באמונה שלמה שה' יתן לנו מים!"
אז מאיפה זה בא? האם היוזמה היא מאיתנו - מלמטה למעלה? או שמא זה בא מה' - מלמעלה למטה? האם הגשם שיבוא יורד בעקבות הריקוד שלנו? ברור לנו שלא כך פועל העולם. הגשם בא כשאוויר מלא לחות פוגש אוויר קר, ואצלנו זה קורה בחודשי החורף. כך מלמדים אותנו בבית הספר, וההסברים הללו תקפים וניתנים לשחזור. אבל אנחנו מרגישים, כבני אדם, לעתים קרובות, שאנחנו צריכים להיות בשליטה, ולכן אנחנו מחפשים גם הסברים שמספקים את הצורך הזה. כמו כן, אנחנו מרגישים לעתים קרובות (אולי פחות מבעבר) שאנחנו צריכים להתחבר לקדמונינו העתיקים, לאותנטיות, למסורת, לבית אבא ואמא, לתנ"ך, או לרוח, לה', לכוח שמעלינו איך שלא נקרא לו, ולכן יש לנו על מה לסמוך בעונה הזאת, מסורת משונה וכיפית להביא את הגשם.
המסורת מלמדת שהגשם בא לא רק לרוות את האדמה של הארץ, אלא להושיע אותנו. ריקוד הגשם העתיק שהזכרתי לעיל זה לא רק כדי לביא את הגשם הפיזי, זהו ריקוד להושיע את העולם כולו, לא פחות, והפיוטים שחיברו לריקוד המעגלי הזה נקראות הושענות. בבתי כנסת (בשנים כתיקונן), אפשר לראות אנשים צועדים, ואף לעתים רוקדים ממש, סביב לדוכן בהקפות, כמו שפעם היו מקיפים את המזבח בבית המקדש, עם הלולבים בידיים, ושרים. המעניין בהושענות שכולן נכתבו בא"ב, תירוצים למען מה ה' יושיע את העולם. במאמר שפרסם השנה, שואל מורי וחברי הר' ד"ר דוד סיידנברג אילו מינים צריכים הצלה השנה? אילו חבלי ארץ זקוקים לשמירת ה' השנה? אני חושב על השריפות ביערות בשנים האחרונות, בין באמזונס, בקליפורניה, באוסטרליה. אני חושב על מסע ההסברה שעשתה גרטה תונברג בשנה שעברה - האם שכחנו את כדור הארץ? בפיוט להקפה החמישית, הנקראית "אדם ובהמה" חותמת במילים "תלויה על בלימה" - כלומר, העולם כולו תלוי על בלימה, על כלום (בלי-מה מסבירים חז"ל) - כלומר, כידוע לנו מהאסטרונומיה - אין חבל או שרשרת שמחזיקה את כדור הארץ, העולם כולו נתון לחסדי ה', לגרביטציה. רק בזכות איזון הכוחות ביקום אנחנו פה - עלינו לשמור עליהם! גם באמצע מגיפה עולמית, עלינו לזכור זאת.
ובכן, בין מצוות החג כתוב בספר דברים והיית אך שמח. בימינו, לפעמים יש תחושה של "יותר מדי חגים", במיוחד כשהחגים נופלים באמצע השבוע. זה לא קורא השנה, כשכל חג נופל בשבת. אך בנוסף, השנה יש נבוכה גדולה. בחוץ משתוללת מגיפה עולמית. הממשלה שלנו לא יודעת איך להנהיג. העתיד לוט בערפל. והנה אנחנו מצווים להיות אך שמחים! השנה ה"אך" הזה הופך משמעותית מאין כמוה. מסביב - טרפת. המדינה במצב קשה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תורה מצווה אותנו לשמור על כבוד הבריות. We are commanded to protect the honor of every human being. Please comment appropriately.