ויחי - נפרדים מספר בראשית ומסיפורי האבות - מה יספרו עלינו?

פרשת השבוע שלנו פרשת ויחי - הפרשה האחרונה של ספר בראשית. זאת פרשה של ברכות וסיומים, פרשה של התרת הסבך העלילתי. 

הפרשה נפתחת עם ההודעה של יעקב ליוסף שהוא הולך למות, כלומר, עברו 17 שנים מסוף הפרשה הקודמת. המספר 17 חוזר פה על עצמו. בתחילת חייו של יוסף, בפרשת וישב, אנחנו קוראים שיוסף היה בן 17 שנה כשאביו שלח אותו מחברון לשכם לראות מה שלום אחיו. בין שני הפרוסות הללו, חי יוסף במצרים 22 שנה. בזמן הזה, יעקב חשב שבנו האהוב מת. 

מה הסמליות של המספר 17? מיד אנחנו שמים לב שזהו מספר ראשוני. זהו מספר חזק, יחודי, ובעיקר סמלי בקשר לגיל: 17 שנה הם כמעט שנות דור, ילד בן 17 כמעט מבוגר.

 על מיטת חוליו של יעקב, מתרחשים כמה פגישות. יוסף מביא לאבא שלו את בניו, ויעקב מברך את הבנים בשני ברכות. קודם הוא אומר להם:

זאת לא בדיוק ברכה של יעקב לנכדיו, כמו בקשה שלו מה' לברך אותם. זאת סצנה מאד מרגשת. יוסף רוצה להקל על אביו הזקן והחלש, ומגיש את הבנים בסדר הבכורה - מנשה, הבכור, לימינו של יעקב, ואפרים, הצעיר, לשמאלו. יעקב מתחיל לדבר: 

הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ:
 
ואז יוסף מבין שאביו שיכל את ידיו ושם יד ימין על ראשו של אפרים ושמאלו על ראשו של מנשה. והוא מנסה לתקן אותו, אבל יעקב עוצר אותו, ומסביר:
וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃ (כ) וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃
 
אנחנו רואים פה בבירור שני מקורות שונים, כי בפרק הזה יעקב נקרא "ישראל", אך בפרק הבא הוא נקרא "יעקב", ובו הוא מברך את כל הבנים, לא רק את יוסף ואפרים.

הפרשה ממשיכה בפגישה של יוסף ואחיו שנית, לאחר מות האב. האחים נכנסו ללחץ. כל עוד יעקב חי, הם ידעו שיוסף לא יעשה להם דבר, אבל מצפונם הרע ממשיך להכות בהם, ועכשיו שיעקב מת, הם מפחדים שיוסף ינצל את מעמדו וסוף סוף ינקום בהם. אך למדנו בשבוע שעבר  - יוסף בא לתקן את החטא הקדמון של קנאת האחים, וכן בניו זוכים בברכה מיוחדת.

ואנחנו מגלים, עם סיום הספר, שעם ישראל כבר לא רק משפחה, אלא עם שלם. עם בתחתית המדרגה, אמנם, אבל עם - עם תודעה של עם אך בלי עצמאות או יכולת שלטון עצמי. 

אבל בינתיים, אנחנו עדיין בפרשת ויחי - פרשת הברכות. הברכות של יעקב את בניו הן ברכות מוזרות. לא כמו הברכה שהוא קיבל מאביו, יצחק, אלא ברכות מרירות בחלקן, ברכות שטמונים בהם כל הכאב והאכזבה של יעקב בבניו. 

חשבון נפש על שנה אזרחית חדשה מאד מתאים לפרשה הזאת. בשבת שעברה, נוכחתי בבר מצווה של מעין אדמון בקטורה. בדרשה שלו, הוא אמר משהו מאד מעניין. הוא אמר שמסיפורי האבות, אי אפשר לקחת דוגמה. אנחנו לא יכולים לדמיין את חייהם של יעקב ובניו, אבל הדבר הזה בטוח - כמעט כל הדוגמאות שהם נותנים לנו, הן דוגמאות של מה לא לעשות. וכך גם הברכות של יעקב לבניו - אלה לא ברכות שהייתי רוצה להשאיר אחרי כזיכרון. לכן, הפרשה שלנו מחייבת אותנו לחשוב על הסוף של עצמנו, ולשאול את עצמנו - איך אנחנו רוצים שיזכרו אותנו? איך אנחנו רוצים לברך את הילדים, ובתקווה, הנכדים והנינים? איזה סיפור משפחתי אנחנו מספרים ומשאירים לבאים אחרינו? מה יספרו עלינו?

----------

קוריוז: עם סיום הקריאה בספר בראשית, מתחילה תקופה הנקראית ע"י החרדים "ימי השובבי"ם". זאת, על שם ראשי תיבות של שש פרשות ראשונות של ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, שהם נקראים בשבועות הקרובים עד פורים. בתקופה הזאת, נוהגים לצום בימי חמישי בתקופה, או בימי שני וחמישי. מעטים אף צמים כל ימי השבוע. 

המשמעת של צום בימים מסוימים מדגיש את החולשה של גוף האדם, והצורך שלנו בעזרים חיצוניים - הצורך שלנו במזון, פשוטו כמשמעו, מלמד אותנו שאנחנו לא לבד, שאנחנו זקוקים לאחרים, זקוקים לרשת של תמיכה, לא רק של אנשים, אלא של כל החי והצומח מסביבנו. 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

My soul has dwelt too long among haters of peace. I embody peace, and though I talk til I am blue in the face, they insist on war.

פרשת יתרו, תשפ"ג - לפיכך נתנה [התורה] במדבר, דימוס פרהסיא במקום הפקר

פרשת ויגש - תשפ"ג - מי יתן שנהיה עם מאוחד בארצנו