רב אזורי חבל אילות

 

  חשבון נפש תשפ"ד (המאמר ראה אור בגיליון 250 של עיתון " קצה המדבר " ספט 2023) אנחנו מתקרבים לראש השנה ויום הכיפורים ועשרת ימי התשובה שביניהם, המכונים במסורת הימים הנוראים. (למדתי לאחרונה שהצעירים היום לא בהכרח מכירים את הביטוי "ימים נוראים" ולמה זה הכינוי של התקופה הראשונה של חודש תשרי). הגענו לתקופת השנה שהעם היהודי עסוק ב"תשובה" – בחקירה פנימית, חשבון נפש וחשיבה על מעשינו. "מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך" במילים של המשוררת רחל שפירא. מה משמעות התשובה בימינו? בעידן הזה, אחרי 30 שנה של האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו, אחרי 15 שנים של הרשתות החברתיות, האם המסורת היהודית יכולה ללמד אותנו משהו? בעידן של בינה מלאכותית, של ה"דיפ-פייק", שלא לדבר על "מי-טו", האם איבדנו את היכולת לסלוח ולמחול אחד לשני? האם עוד אפשר לבקש מהשכנים לסלוח לנו על הפעם שחסמנו את הכניסה? או הכדור שהפריע להם בארוחה? ומבחינה חברתית, האם אפשר בכלל לשנות התנהגות ולחזור למעמד שכולנו שווים? בתחילת הקיץ, השתתפתי ביום עיון במכון הרטמן בירושלים על אתיקה רבנ...

  שמחתי לאחרונה לשמוע את הפודקאסט של ר' לוי קופר מצור הדסה, שעוסק באריות בבית הכנסת. הנושא בראש שלי לאחרונה, כי תרגמתי פירוש של ר' ארתור ווסקו על ההפטרה של יום כיפור , ובו הוא מזכיר סיפור קצרצר של פרנז קפקא, שמעלה את הנושא של חיות בבית הכנסת. חיפשתי את סיפור המקורי של קפקא, וזה מעט שונה מהשיחזור של ווסקו. ווסקו כותב "סיפור נפלא של קפקא: יום אחד, ברדלס נכנס לבית הכנסת, שואג ומצליף בזנבו. כעבור שלושה שבועות, הוא הפך לחלק מנוסח התפילה." אבל המקור של קפקא שונה במקצת: "נמרים פורצים לבית המקדש ושותים את קנקני הקורבן; זה חוזר על עצמו שוב ושוב; בסופו של דבר אפשר לחשב את זה מראש וזה הופך לחלק מהטקס. " זהו תרגום ממקור גרמני , ואני תוהה מה היתה הכוונה המקורית של הסיפור. שמעתי את הרב ווסקו מספר ומתיחס לסיפור הזה הרבה פעמים, והשתמשתי בסיפור הזה (בגירסתו) הרבה פעמים. הכוונה שלי כשאני מספר אותו היא "כאשר מביאים שיר או מנגינה חדשה לבית הכנסת, בהתחלה אנשים נבהלים ולא נוח להם. לוקח זמן עד שהם מתרגלים." או, כפי שאחותי נוהגת לומר על מנגינה חדשה בתפילות ...

  קריאת המגילה בקיבוץ לוטן תשפ"ג כל שנה, אנחנו קוראים את הפרשת כי תשא מיד אחרי פורים. כאילו משה יורד מההר, ורואה את כולנו חוגגים והוללים במסיבות הפורים שלנו וכמו אבא מעוצבן על ילדים בגיל העשרה שעושים יותר מדי רעש, מתחיל לצעוק ולהטיח בנו האשמות שווא – מה עושים פה? עבודת אלילים? אולי הוא רק מצוברח כי הוא רעב, אבל התגובה שלו לא מוגזמת? הרי הוא צם למשך 40 יום על ההר. ואנחנו, אנחנו לא סוגדים לעגל זהב, אנחנו רק חוגגים חג שהוא לא הכיר. בעולם שלנו, מסיבת עגל הזהב, סליחה, מסיבת הפורים היא לא רק מותרת, היא חובה. נולדנו לעולם אחר משל משה, אחר משל בני ישראל היוצאים ממצרים, עולם שבו הסתר הפנים של אלהים, הסתר היצרים בחורף, נענה בחובה של פורקן עם בוא האביב. מצווה להתחפש, מצווה להשתכר, מצווה להתהולל, עד דלא ידע. אבל חיש מהר, אנחנו חייבים לעשות את עצמנו רציניים שוב. ככה גם בחגיגות סוף החורף של עמים אחרים, הקרנבל והמרדי-גרה. אצלם, בשעת חצות החגיגות נפסקות באווחה. אצלם מתחיל עונת הצום, 40 יום לפני הפסחא. אצלנו רק חודש, חודש של עבודה קדחתנית, כי עוד מעט בא פסח ויש המון עבודת הכנה! לא רק הכנות ל...

אמא שלי היא היסטוריונית של חינוך, והיתה מרצה בתחום החינוך לאורך קריירה ענפה משנות ה60 המוקדמות ועד שיצאה לפנסיה לפני 20 שנה, בערך. היא עוקבת אחרי התפתחויות בתחום עד היום. אחד ההוגים שהשפיעו עליה היה איוואן איליץ' (1926-2002), פילוסוף אוסטרי שפעל במחצית השניה של המאה ה20. איליץ' נודע בעיקר בעקבות הספר שלו "ביטול בית הספר" (1971 - באנגלית Deschooling Society ) אשר תורגם להרבה שפות והיה חלק מרכזי במהפכת החינוך של אותה תקופה. הספר השפיע מאד על העבודה של אמא שלי, שבאותה תקופה היתה אחראית על סמינר מורים באוניברסיטת קרנגי-מלון בארה"ב. מה ההפתעה, אם כן, כשעליתי על טקסט של איליץ' בעבודה שלי על קהילה, יהדות וסביבה. הטקסט הוא נאום שנשא איליץ' ב1983 ביפן. הנאום כמעט נבואי, בדיעבד: הוא הוזמן לשאת דברים בכנס על "החברה מנוהלת ע"י מחשבים", אבל הוא דיבר על משהו רחב הרבה יותר. הוא דיבר על הקומונס (אנגלית: commons ), מושג שאינו קיים בפני עצמו בעברית, אבל מתורגם כרשות הרבים. בחוק האנגלי, הקומונס היו שטחים שלכל העם היו בהם זכויות, ובמאה ה17 נסגרו ע...