ה'תש"פ

ה'תש"פ – האם תהיה שנת פיוס? האם תהיה שנת פשרה? האם תהיה שנה של פוריות? או שמא דברים אחרים שלא נזכיר בקול רם (תפו, תפו, תפו)?

החלפנו קידומת... נכנסנו לעשור השמונים, עשור ה-פ'. עשור הפ"ה.

 מאמר זה הופיע בגיליון אוקטובר 2019 של עיתון "קצה המדבר"

מאת הרב דניאל בורשטיין, רב אזורי, חבל אילות

התחלנו שנה חדש, ועברנו קידומת. האם תהיה זאת שנה טובה יותר?

שתי מערכות בחירות מאחורינו. וכן עשרת ימי תשובה. אני מקווה שכולם ניצלו את הימים הנוראים האלה לא רק להתפלל, אלא באמת להסתכל פנימה למשמש ולפשפש – ולגלות את הדברים שיש לשנות בתוך עצמנו, וגם בתוך הקהילה, העם, והעולם, כמה שנוכל להשפיע.

חג סוכות:

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם. (קהלת יב יג)

סוף סוף הגיע הזמן לנוח, לראות את אסיף המעשים של השנה שחלפה, ואולי להפנים את הפרספקטיבה של סוף שנה. בחג הסוכות, מסורת בידנו לקרוא במגילת קהלת, מגילה שיש בה מסר ברור – לא ממש משנה מה נעשה – העולם גדול הרבה יותר מאיתנו, ואנחנו רק חלק מאד קטן ממנו. אבל לא במובן הרמת ידיים, אלא במובן שעשיית טוב עושים כי טוב לעשות טוב, וזהו. זהו, אבל אנחנו לרוב מוחים על זה, מוצאים תירוצים, פוחדים לצאת "פראייער". קשה לנו, לרוב, לקבל את כל הטוב שהחיים מעניקים לנו. כל כך יותר קל לראות את החסר, להתלונן על הנזק, כי זה מה שבולט. כחסרה לי שן בפה, בהתחלה, הלשון תמיד בוחן את המקום החסר, וזה משיח את הדעת. אבל 31 שיניים אחרות, בריאות ושלמות, כלל לא משכו את תשומת הלב. כך גם בשאר החיים. הישיבה בסוכה, מלמדים החסידים, מטרתה להפנים את הפרספקטיבה הזאת, ולהעריך נכון יותר את החסדים שבחיינו.

מלכויות, זיכרונות, שופרות

בראש השנה, אמרנו שלושה תפילות מיוחדות: מלכויות, זיכרונות, ושופרות. מלכויות, שורה ארוכה של פסוקים מהמקרא ומחוצה לו שמזכירים את מלכותו של אלהים. כבנים ובנות של עם שמרד בממלכות רבות, אנחנו חשים אולי מוזרים כשמדברים על אלהים כמו מלך בשר ודם, שכל כך בזוי בעינינו בעת המודרני. אני רוצה להציע להעמיק מעט במושג "מלכות". כי מושג המלכות וכל המושגים הקשורים, כמו ממלכתיות, ממשלה, וכו', הם משובשים ביותר בימינו. מושג המלכות זקוק לתיקון רציני בימינו. בחוץ, השיטה הדמוקרטית מוצאת את עצמה תחת מתקפה. לא רק פה בארץ, בה אנחנו מתקשים לצאת משוויון הכוחות אחרי שתי מערכות בחירות בחצי שנה, אלא גם בכל העולם. בבריטניה, אם הדמוקרטיה, הממשלה הצליחה לסגור את הפרלמנט בו ביום שראש הממשלה איבד את הרוב שלו. בארצות הברית, שמתפארת בחוקה שלה, שתי המפלגות הגדולות מתכתשות על יישום סעיף ההדחה. כנראה משהו משובש מאד במושג המלכות, משהו טעון תיקון.

קולגה שלי כתב: "כשמדברים על מלך, אני בדרך כלל חושב על תכונות של ענווה בפני המקום, יתברך. אבל היום, הרבה מאיתנו צריכים לטפח את ה'מלך' או ה'מלכה' הפנימית בעצמנו. בפסיכולוגיה היונגיאנית, המלכ/ה מסמל בוגר מובדל ומאורגן, ששולט ב'ממלכה' הפנימית, כלומר בענייני חייו, באופן מסודר ומועיל. המלכ/ה מברך את עמו. כל כך הרבה מאיתנו חיים את חיינו ללא תשומת לב, כקורבנות של הנסיבות, של אחרים, של העבר שלנו. במובן מסוים, אנחנו מוותרים על הכח של מלכות."

אז השנה, אני שואל, מה שלום המלך או המלכה הפנימי של כל אחד מאיתנו, כאשר בחוץ שורר כזה בלגן? כיצד לטפח את המלכות בתנאים של אי וודאות? איך אפשר לברך את המלך?

זיכרונות

ומה מצב הזיכרון? בזיכרון של כל אחד מאיתנו תקופה בה הכל היה מושלם. כמו בשיר של אהוד מנור ז"ל, "הכל זרם לאט / השמש לא מיהר / אנשים אמרו שלום / חבר היה חבר". לבני המזל בינינו, זיכרונות הילדות יכולים להיות מאד חיוביים, מין מצפן לכוון את החיים שלנו בבגרות. אבל העולם לא יכול להשתוות לזכרונות שלנו, ככל שנרצה. ככה מלמדים אותנו הפסיכולוגים. הזיכרון הוא לא זיכרון של אמת, אלא זיכרון של הפעם האחרונה שנזכרנו בו, ובכך משתנה עם השנים.

הפסוקים המובאים בתפילת זיכרונות של ראש השנה, אבל, הם לא מזכירים את הזיכרון שלנו, עם ישראל, אלא הזיכרון של אלהים. כי מתי אלהים זכר אותנו? כשעלתה צעקת בני ישראל המשועבדים במצרים והגיע למרום, כתוב, זכר אלהים את זכות האבות, ובא להצילנו. הזיכרון של אלהים, כמו הזיכרון של בני האדם, כנראה, נהיה מטושטש עם הזמן. אם זעקתם של שש ריבוא בני ישראל בשיעבוד מצריים עוררו את רחמיו, יתברך, איזו זעקה תעלה לאוזניו היום? יותר בני אדם חיים חיי שיעבוד היום מאי פעם בהיסטוריה. האם אלהים זוכר?

הלוואי שהזיכרונות של הילדים שלנו ייצבעו בצבעי וורוד, והילדות שלהם תיראה טובה בהסתכלות לאחור, ללא פחד. הלוואי שכל ילדי העולם יזכרו ילדות ללא גדרות, ללא הפחדות, ללא מאסר, ללא מנוסה, ללא כאב וללא בכי.

שופרות

שורש מוזר יש למילת שופר. חסידים מזכירים שהשן נמצה בתוך הפה, והפה נמצא בתוך הראש. כך גם השורש ש'פ'ר – השי"ן, פ"ה, ר"ש. וזה בעצם ההיפך מהמסלול של קול השופר, שמתחיל בתוך הראש, שהוגה את הרעיון, עובר לתוך הפה, שם עובר האוויר, וזרימת האוויר נחתך על ידי השיניים ליצור את התרועה המיבבת. דבר אחר: בהרבה מילים שמתחילות באות שי"ן, היא אות נוספת לשורש, שמראה על פעולה חוזרת: שכתוב, שיחזור. אבל בשורש ש'פ'ר, השי"ן היא שייכת לשורש. כוונתה של מילה זו: שיפור, השבחה, טיוב של משהו. אז פסוקי שופרות הן לא רק כל אזכורי השופר במקרא, אלא גם פסוקים שמבטאים את השאיפה לשיפור ותיקון  העולם. ולכן, פסוקי השופרות באים בסוף – תמיד התפילה מסתיימת בשאיפה לעתיד טוב יותר.

מי יתן ותהיה זו שנה טובה, שנה טובה יותר מקודמתה, שנה שבה נראה את השיפור בגלוי, במצבינו האישי, האזורי, הארצי, המדיני, והעולמי. שתהיה זאת שנה של פיוס ופשרות, שנה של פרויות ופיריון, שתהיה שנה של שיתוף פעולה למען עולם טוב יותר.