זיכרון ומזכרות

איך נוצר זיכרון?

שבת שעבר היה שבת זכור, שתמיד השבת האחרון לפני פורים. התחלתי לכתוב משהו על פרשת תרומה, ולא סיימתי. למה? אין ממש תירוצים, אבל בתקופת הקורונה, לא ממש צריכים. למה? קורונה. המאמצים וההתמדה שלנו נפגעים מהשיבוש של שגרת החיים. 
מזכרת

אחת הברכות שזכיתי בה בתקופה הקשה הזאת של "קורונה טיים" היא ההזדמנות לקדש כל שבת בכוס הקידוש היפה הזאת. הכוס היתה של סבא שלי, דוד ג'ייקובס, שהכרתי ממש קצת, כשהייתי ילד קטן. הוא חי בלונדון, ובילינו במחיצתו שנה, בין הקיץ לפני יום ההולדת הראשון שלי, ועד יום ההולדת השני שלי, ב1965-6. הוא נפטר ממש באותם הימים שחזרנו מאנגליה לארה"ב, ואמא שלי לא יכלה לחזור להלוויה, לא זכתה לקבור אותו. את אמא שלה הם קברו כבר יותר מ15 שנים קודם. 

קיבלתי את כוס הקידוש בינואר 2018 מהדודה שלי, איווה, לאחר פטירתו של הדוד רוני, אחיה הגדול של אמא. הוא נפטר חודש לפני יום הולדתו ה94. הוא חי כמעט 30 שנים יותר מאבא שלו. הכוס שימש את הדוד רוני שלי שנים ארוכות.

בתמונות פה רואים את החריטה היפה על הכוס, של ראשי התיבות של השמות של סבא וסבתא, דוד ונלי ג'ייקובס (D&NJ), כאשר הסימן המחבר נראה כמעט כמו האות E שמסמל גם השם האמצעי של סבא, השם ששימש אותו, אדווארד (כנראה הוא נקרא על שם המלך אדוורד ה7, שעלה לכס המלכות בשנת הולדתו, 1901). 

אדי מחזיק את אמא שלי, ג'ואן, רוני עומד 1930

הרי לסבא בעיקר קראו אדי. הוא היה איש עסקים, ומאד אהב לצחוק ולהתבדח. סבתא היתה אישה אלגנטית מאד, עקרת בית של המעמד הביניים הגבוה של לונדון של אותם הימים, כזאת שניהלה משק בית עם טבחית ועוזרות כשהיה כסף, אך ידעה להסתדר בלי כשלא היה. לא זכינו להכיר אותה - היא נפטרה כשאמא שלי היתה בת 23, כמה שנים טובות לפני שהיא התחתנה. אמא היתה מספרת לנו שהיא היתה מעשנת ללא הפסקה, כ100 סיגריות ביום. 

 

סבתא נלי עם רוני כתינוק 1924

סבתא נלי כנערה

הסימנים על הכוס הם סימני צורף שעוד אפשר לפענח. עוגן, אריה, האות W, וכן האותיות J.G LTD. חיפוש באינטרנט גליה לי שהעוגן והאריה הם הסימנים של צורפים מהעיר ברמינגהם, בית הצורף היה J. GLOSTER, LTD, והאות W מכתיב את השנה 1921. השנה מלאו לכוס קידוש שלי 100 שנה.

דוד ונלי ג'ייקובס, סבא וסתבא שלי, התחתנו ביוני 1923 בברייטון שחוף הדרומי של אנגליה. המשפחה של נלי גרה באותו זמן בעיירה, שם קהילה יהודית גדולה. שניהם היו ממשפחות אמידות שהכירו הרבה שנים.

המשפחה של סבא היתה ותיקה יחסית ומבוססת, ממוצא ייקית. על פי מחקר שאמא שלי ערכה ב1973, סבא רבה של אבא שלה, זיגיסמונד ג'ייקובס, הגיע ללונדון בתחילת המאה ה19 עם אשתו, מווסטפליה שבגרמניה. הוא היה סוחר בעורות, והקים בית מסחר שנשאר במשפחה עד לפרישתו של הדוד רוני ב1991. אשתו הראשונה של זיגיסמונד חלתה ומתה בתנאים הקשים של לונדון באותה תקופה, אז הוא חזר לעיירת הולדתו והתחתן עם אחותה. גם האחות הזאת מתה בלונדון, והוא חזר והתחתן עם האחות השלישית! עד שנולד הנכד הצעיר, המשפחה היתה אמידה מאד בקהילה הלונדונית, ובתחילת המאה ה20, סבא רבה שלי נתן חסות לוולף ואכמן ומשפחתו, משפחה פולנית שהגיעה ללונדון ב1900.

בתמונה, יוסף והנריאטה ג'ייקובס עם הילדים שלהם, ג'נטה, סיגמונד, אליס, מרדכי, פיליפ, סולומון, ודוד (אדי, סבא שלי, הילד הקטן בצד שמאל למטה). התמונה צולמה לרגל בר המצווה של פיליפ.

וולף ואשתו פני היו ההורים של סבתא שלי. היא היתה הילדה האחרונה שנולדה עוד בפולין, או הראשונה שנולדה אחרי הגעתם ללונדון, ואחריה נולדו עוד 10 ילדים. כנראה שלפניה נולדו תינוקות שמתו בגיל צעיר, ועל כן קראו לה נחמה, אם כי באנגלית קראו לה נלי. אחיה הבכור התחתן עם הבת הבכורה של מש' ג'ייקובס, ג'נטה. כעבור כמה שנים, נלי התחתנה עם אדי, האח הקטן (מבין 7) של גיסתה.

משפחת ואכמן היתה שאפתנית מאד, כמו הרבה יהודים מאותה תקופה, ורק ביקשו להתבולל ולהתקבל על החברה הגבוהה בלונדון. וולף, האבא, התחיל בלונדון כ"מקליק" בתעשיית הנעליים. זהו העבודה הפשוטה ביותר בתעשיית הנעליים - המחבר בין הסוליה לגפה. הוא היה מקבל כמה גרושים על כל זוג נעליים. מהר מאד הוא טיפס בעבודה עד שנהיה מנהל ואז בעלים של מפעל נעליים. בד בבד, המשפחה עקפה את מש' ג'ייקובס הדתיה והמבוססת, גם בעושרה וגם במעמדה. בית מלאכה לנעלים שבמהרה הפך למפעל, ואז עוד מפעל. עד שבשיא תקופת השפל, אולי דווקא על אף השפל של שנות ה30 של המאה ה20, אחד הבנים עבר לאירלנד (הרפובליקנית החדשה), ופתח שם עוד מפעל נוסף, בעיר אידנדרי, ממערב לדאבלין, ושם חיו כאצולה ממש. הנכדים של אותו דוד סיימון, בנים לבני הדוד של אמא שלי, גרים שם עד היום. אחד מגדל סוסי מירוץ. 

כאמור, המשפחה היתה מאד שאפתנית. הבנים של וולף היו גם מאד גבוהים. הבן השלישי, נורמן, היה די מופרע. הוא התחתן ארבע פעמים. בפעם האחרונה עם בת של משפחת אצולה נמוכה, אם כי רוב האחים והאחיות של סבתא שלי נישאו ליהודים/ות.

בתמונה: סבתא פני ואכמן עם חלק מבנותיה ובניה, בחוף הים בברייטון, קיץ 1938 או 39. הרבעייה משמאל הם אדי ונלי עם ילדיהם, רוני וג'ון.

זכור!

הזיכרון הוא שריר יהודי מוזר. הזיכרון הוא לא היסטוריה, אמר ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי, בספרו "זכור". ירושלמי כותב ש"זכור" מצווה שמופיעה הרבה פעמים בתורה, ואפשר לראות ביהדות כולה כטכנולוגיה של זיכרון, סדרה של פעולות שמתוכננות להנכיח את העבר בהווה. הרבה יהודים מחפשים עבר שימושי, הוא כותב, אך הם לא רוצים את העבר שמוצע ע"י ההיסטוריונים, אלא משהו יותר לירי, יותר ספרותי.    

הזיכרון האחרון שיש לי של הדוד רוני, השבת האחרונה שנוכחתי כשהוא קידש על היין בשבת היה באוגוסט 2009. היינו שבוע באנגליה בדרכינו חזרה משנתיים בארה"ב. אני, עליזה, שני ילדים מתבגרים, ותשע מזוודות עמוסות למדי, הופענו על מפתן הבית שהדודים שלי כבר גרו בו 60 שנה. בית שעומד לבדו על המגרש בצפון לונדון, בית שהיום היה בהישג יד רק של הייטקיסטים או רופאים מומחים. אנחנו בילינו יפה במשך היום ובערבים ישבנו וסיפרנו לדודים שלי על ההרפתקאות. ביום שישי, הם נסעו להלוויה של בן משפחה בחוף הדרומי, והבטחנו להכין סעודת שבת. 

הם חזרו בשעה מאוחרת. אך בקיץ הלונדוני, עם דימדומי הערב הארוכים כל כך, השבת בקושי נכנס בשעה תשע, כשהדוד שלי בן ה83 סוף סוף התישב לקדש על היין. והוא היה במיטבו, לפחות מבחינה רוחנית, אולי כי הוא התמלא בהרהורים על סופו עצמו, מי יודע. רוני תמיד דיבר עם אלהים בגוף שני. תמיד "אתה". והוא תמיד היה מברך במילים שלו לפני ששר את הקידוש. "אנחנו מלאים בהתרגשות ובתודה על שהעלית בידינו להסב ביחד" ומשפטים שכאלה, אך באנגלית, בקולו העמוק. ובאותו הערב, נדמה היה שהוא האריך בברכות הללו, בין אם זה היה לכבוד הביקור שלנו, או בעקבות ההלוויה, או משהו אחר, שמתי לב שהוא האריך בברכות שלו. והשמיים אט אט הופכים מכחול עמוק לכחול עמוק עוד יותר, מחשיך יותר ויותר, ואף פעם לא הרגשתי את אלהים כל כך קרוב. כאילו הברכות של הדוד שלי משכו אותו, יתברך, והוא הציץ מעל לגדר הגינה ממש. בדימיון שלי, אלהים התקרב אלינו ממש בשמים הכחולים כל כך באותו הערב. 

הזיכרון המתוק הזה מעשיר את החוויה של לקבל את השבת ולקדש אותו. בזכות הכוס שניתנה לי למזכרת, אני נזכר בעולם שאיננו, בסבא וסבתא שלא ממש היכרתי, ובדודי היקר שידע לדבר עם אלהים.