מנהגי אבלות בתקופת העומר - מניין?

 

הסתפרתי בערב ראש חודש

הסתפרתי בשבוע שעבר, בערב ראש חודש. לא הספקתי להסתפר לפני סוף חג הפסח. היה קצת מביך, כי מצב השיער שלי כבר הגיע לאוזניים, ונהיה לי חם. נהוג שלא להסתפר בתקופת העומר. וכל כך למה? מספרים לנו סיפור על אלפי התלמידים של רבי עקיבא שמתו במגפה (על פי מסכת יבמות ס"ב ע"ב) - או במרד נגד הרומאים. על פי המדרש, המגפה הפסיקה בל"ג בעומר, לכן אנחנו מפסיקים הרגלי האבל בל"ג בעומר ומתירים תספורות, חתונות, ושאר חגיגות. הרבה דליה מרקס, בספרה "בזמן", כותבת: 

על עף שאין במשנה אזכור למנהגי האבלות בספירת העומר, יש בה אזכור לאופיים המחמיר של הימים האלה. כאשר החכמים דנים בשאלה מהו משך הזמן שבו נידונים הרשעים בגיהינום הם עונים "שנים-עשר חודש", אולם המשנה מביאה גם דעת יחיד של רבי יוחנון בן נורי, לפיה משך המשפט הקשה הוא "מן הפסח ועד העצרת" (עדויות ב, י). וזו הפעם הראשונה שאופייה הקשה של התקופה נזכר בספרות חז"ל. (בזמן, ע' 203)

אבל לדעתי, הסיפור ההיסטורי מולבש על מנהגים עתיקים הרבה יותר. אם נחשוב על התקופה מזווית הראייה של החקלאי הקדום, אשר שרף את כל החמץ הישן שלו לפני חג הפסח, אז הסיבה למנהגי האבל מתבהר מעט. כאשר אנחנו שורפים את החמץ לפני פסח, אנחנו לא שורפים את כל החמץ. הרי סגרנו את כל החמץ בארון וסימנו אותו, ומכרנו את החמץ לרבנות, או לגוי, והשארנו כמה פרורים לחפש עם הילדים בליל י"ג ניסן (במידה ואנחנו שומרים, דבר שבכלל לא צפוי בימינו). אבל בעולם הקדום, שריפת החמץ היה אקט רדיקלי של אמון באלהים. עד לפני 150 שנה, כל משפחה יהודית היתה אופה לעצמה את המצות, והאפייה לאחר הפסח היה ללא שמרים יבשים, כמובן, והלחם הראשון היה יוצא כמו פיטה במקרה הטוב. שריפת החמץ היה אקט של הכרזה - כאילו לומר "אלהים יבטיח לנו יבול". לומר "אלהים יבטיח לנו שהלחם שוב יתפח". הרי החיית שאור דורש לשמור עיסה לחה בערך שבוע. 

דמיינו את עצמכם: הגיע הפסח, שרפנו את כל החיטה שנשארה, מלבד המצות שהכנו מראש. בערב פסח, ישבנו לסדר פסח, על מצות ומרורים. למחרת, הבאנו את העומר הראשון של יבול החיטה החדש לכהן. בינתיים, אכלנו את כל המצות שהכנו. ומה אוכלים בזמן שעובדים בשדה? אין לחם, אוכלים "קלוי", הידוע היום כ"פריקי" - חיטה שטרם בשל, שקצרנו לפני הזמן, וקלינו בשריפה כדי שהגרגרים יהיו קשים מספיק להפריד מהקש. קשה לאסוף מספיק מזה לשבוע. לכן מנהגי האבל - כי אין מספיק חיטה חדשה עדיין לאכול לשובע. רק אחרי שהכנסנו את כל היבול, בשבועות, יהיה לנו מספיק לטחון לקמח לאכול לחם. כשמדמיינים את החיים של החקלאי הקדום ככה, האתגרים שלו הרבה יותר ברורים.

היום, החיטה שמגדלים היא דגן נמוך ויציב - עם 250 מ"מ גשם או יותר, יהיה יבול. אבל כך לא היה המצב בעולם הקדום, אפילו עד שנות ה60 של המאה ה20, עת "המהפכה הירוקה". החיטה, על מיניה הרבים, היתה גידול מפונק. אם ירד גשם בתקופת העומר בארץ ישראל, היה סכנה שהגבעולים ישכבו, והיבול נפגע. אם נשבה רוח חזקה, היתה סכנה שהגרגרים היו ננתקים מהשיבולת ומתפזרים לפני זמנם. וגם מחלת החילדון, שנגרם על ידי פטריה ועלול להשמיד יבול שלם. לכן, החקלאי הקדום חי בשדהו כל תקופת העומר. הוא היה שומר - שלא ייפגע היבול ממזיקים, ממחלות ככל שהיה אפשר, ודואג ודואג ודואג.  

כל הדאגה הזאת נחשבה לנחלת העבר, כאשר בשנות ה60 של המאה הקודם ד"ר נורמן בורלוג פיתח זני חיטה שהם גם עמידים בחידלון וגם נמוכים בהרבה מהזנים המסורתיים. פיתוח זה ידוע כפיתוח העיקרי של "המהפכה הירוקה", ובעבורו זכה בורלוג בפרס נובל ב1970.

תקופת העומר היא תקופת קציר החיטים, כאמור. תקופה של עבודה מאומצת עד לפני 100 שנה. עם פיתוח המיכון החקלאי, פחות ופחות אנשים נדרשים לפעולות הקציר, והחיטה שאנחנו אוכלים מיובא מארצות הברית, או מרוסיה, נכון? למה לנו איכפת? כיום, שיאני מגדלי החיטה בעולם הם סין והודו (אם כי הן לא מיצאות את היבול), ורק אחרי כן רוסיה וארה"ב, בסדר הזה. צרפת מגדלת יותר מקנדה, לסקרנים בינינו. על פי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, ישראל נשרכת לאחור עם יצור של פחות מ100 אלף טון/שנה בשנים האחרונות. זאת ירידה משמעותית מיבול השיא של האלף הנוכחי, 222 אלף טון ב2012. זה לא מתקרב לסך הצריכה בארץ, יבוא החיטה של ישראל כ900 אלף טון לשנה. 

אבל למה לדאוג, אם החקלאים של ארצות אחרות מגדלים לנו את החיטה? אז ככה, ביום הבחירות האחרונות, 23.3.2021, אולי שמתם לב, היתה סערה מטורפת, נכון? סופת חול כמו שאני לא זוכר כבר הרבה שנים. סופה עם רוחות עד 50 קשר מהדרום, נכון? זוכרים שאניה נתקעה בתעלת סואץ? היא סיפקה לנו בדיחות וממים לכמה ימים טובים. למזלנו, היא השתחררה, ותנועת הסחר העולמי חזר לזרום, נכון? אז לא כל כך. גלי ההאטה שנגרמו ע"י הפקק בתעלת סואץ, ביחד עם הקשיים בנמלי העולם בגלל מגפת הקורונה, יצרו מצב של מספר שיא של אוניות במעגנים מחוץ לנמלים. מומחים מדווחים שהקצב של הסחר לא יחזור לעצמו עד סוף יוני. אם עוד האטה תתרחש, בגלל אסון אחר, מלחמה, או גל תחלואה, זה יכול להימשך עד הסתיו, עונת השיא של המסחר העולמי. סיבה מספקת לדאוג? 

קל לחשוב שהדאגות מאחורינו, והלחם שנאכל מחר יהיה טעים כמו היום, אבל האמת היא לא כל כך פשוט. אמנם הדאגות של חקלאי העבר פותרו ברובן ע"י המהפכה הירוקה, אבל יש עדיין איומים על מקורות המזון שלנו. המסורת שלנו מאפשרת לנו הרגלי צריכה שונים, התנהגויות שונות, שאמורות לעזור לנו לשמור על הקשר עם ארץ ישראל, עם האקלים של הארץ, עם הנופים של הארץ, ועם קצב החיים בארץ. קצב החיים, כלומר הידיעה מתי יבוא הגשם, מתי יבוא החום, הוא הבסיס שעליו בנוי החיים בעולם הזה. התנתקנו מהקצב הזה בעשורים האחרונות. אמנם באזור שלנו, בערבה, אנחנו מודעים יותר ממקומית אחרים, אבל מעגל השנה היהודי יכול להיות לנו כלי לחיבור - חיבור למעגלי הטבע של כדור הארץ. 

וכדור הארץ, למי שלא שם לב, לא במצב מי יודע מה בימים האלה. התחממות כדור הארץ, הגורם להמסת הקרח בקטבים, נכנסת לשלב חדש לאחרונה, או אולי אנחנו רק שמים לב יותר. החדשות לקראת יום כדור הארץ מתמקד בתופעות שמדידתם לא באמת בטוח: על פי פרסומים אקדמיים, יקח יותר מ50 שנים של מדידות להבין אם זרמי האוקיאנוס הגדולים באמת משתנים כמו שהמודלים מזהירים. אבל הסימנים ברורים, יש שינויים, השינויים מקשים על הקיום האנושי, והמשך הקיום האנושי מקדם עוד שינויים, וכן הלאה. אם כן, לא כדאי לנו להמשיך ולשמור על מנהגי האבל של העולם העתיק? במיוחד אם הם מחברים אותנו לתודעה שיש ביכולתנו להשפיע, ולו בקצת, על המשך הפיתוח? אני חושב שכן.

מקורות: 

לא הייתי חושב להסתכל ככה על המסורת ללא שנים של לימוד אצל המורים שלי הרב זלמן שחטר-שלומי, זצ"ל, והרב ארתור וואסקו, יבדל"א.

לפני שנים הכרתי את העבודה של אלי רוגוזה בשמירת גרעיני דגן עתיקים http://growseed.org 

לפני החג, שמעתי את הפודקאסט "עושים תנ"ך" פרק 116 "פסח, מצא ושאור" עם ד"ר יעל אברהמי. מומלץ! https://www.osimhistoria.com/osim-tanach/ep116-matza

ספרה של הרבה ד"ר דליה מרקס "בזמן" בהוצאת ידיעות ספרים (2018) https://www.dalia-marx.com

נתוני יצור החיטה http://www.fao.org/faostat