פרשת וירא – אבות ובנים, לא תמיד סיפור אהבה

סיפור העקדה הוא לא תירוץ וגם לא מחייב. מותר לאבא לספר לאן נוסעים. מותר לאבא להביע רגשותיו עם הילדים. אבל השיעור הכי חשוב - לומר הנני כשפונים אליך, בין אם זה הילדים לבין אם זה אלהים לבין אם זה א(להי)מא. – זאת התמצית שהעליתי בטוויטר השבוע.

סיפורי אברהם מביאים לנו כמה הזדמנויות לדבר על אבות ובנים. מרבים להשתמש בסיפור העקדה לומר שאבות ובנים לעולם לא יצליחו לתקשר, שהשתיקה של אברהם בדרכו להר המוריה אומר שהוא לא יודע להמליל ליצחק את אהבתו או את דאגתו. אבל הסיפור הזה כפי שמסופר בספר בראשית הוא בסך הכל סיפור אחד מיני רבים בחומש שמלמדים אותנו על יחסים של אבות ובנים, ואפילו חז"ל לא היו סגורים על עד כמה אברהם אמור להוות בשבילנו דוגמה ומופת לאבהות.

זהו סיפור אגדה, לא הלכה. בוודאי לא הסבר כיצד לחנך את הבן שלך. זה סיפור של אבא שלא מצליח להסביר לבנו את הלהט הדתי שלו. זהו סיפור של אבא שחושב שאלהים רוצה ממנו דבר אחד, ולבסוף, ממש ברגע האחרון, מבין שאלהים רוצה דבר אחר. פרשנים רבים מסבירים את הסיפור כקריאת תיגר על המנהג הקדום התמוה של הקרבת ילדים. היסטוריונים מסבירים שהסיפור נכתב בתקופה שבה הפולחן של הקרבת ילדים למולך בגיא בן הינום היה נפוץ בירושלים. בסך הכל הסיפור, כפי שכתוב, הוא חיובי. יצחק ניצל ממוות.

יש פה כמה נקודות שכדאי שנשים אליהם לב: הליכה שקטה. אברהם ויצחק הולכים יחדיו, עם שני אנשים נוספים (על פי המדרש אלה אליעזר וישמעאל). ההליכה שקטה, ללא שיחות חולין, ללא הערות ביניים, ללא צ'יזבטים וללא קישקושים. אפשר ללמוד פה שיעור חשוב. ההליכה השקטה של אברהם מלמדת, כשיש מטרה, יוצאים לדרך בלי הרבה קישקושים. הולכים. וכשיש מה להגיד, אברהם אומר -

בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק׃ וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו "שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם"׃

אברהם ויצחק ממשיכים בדרך, בלי הסברים. אבל, כשיצחק שואל, אברהם עונה בצורה ישירה, ללא היסוסים או גמגומים. התשובה "הנני בני" הוא הדבר הכי בולט בסיפור.

וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר "אָבִ֔י" וַיֹּ֖אמֶר "הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י" וַיֹּ֗אמֶר "הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה?"׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם "אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י" וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃

יש פה הרבה מאד שקט, אבל אין פה אי נחת. אברהם עונה ליצחק מיד, ובצורה ישירה. "הנני, בני". אני פה. אנחנו עושים את זה ביחד. אלהים ידאג למלא את החסר. לא קל לנו לשמור על פניות רגשית כלפי הילדים, קל וחומר כשאנחנו עסוקים בעצמנו ובמצבי רוח. היכולת של אברהם להישאר קשוב לקולות – בין של יצחק בדרך להר, ובין של המלאך ברגע האמת – יכולת מכרעת. נוכחות הורית, במיוחד במצבים לא פשוטים, כמו כח על. המחקר מראה שנוכחות הורית היא הסוד להצלחת הילדים.

חוסר תקשורת בין אבות ובנים הוא דבר קיים וידוע. יש תמיד פערי דורות. יש תמיד מקום לדור הצעיר להאשים את ההורים, בהיעדר קשב, בהיעדר תקשורת, וגם באלימות של ממש. לאורך הדורות, כתבו את כל זה לתוך הפרשנות המסורתית והמדרשית, וכן בפרשנות ספרותית מודרנית: אברהם שיכור על אלהים, לכן הוא מוכן להקריב את בנו. אברהם באמת הורג את בנו. אברהם לא מסביר ליצחק מה הולך לקרות. אברהם רצה להרוג את יצחק, בעצם כל אבא רוצה להרוג את הבן שלו. שרה מתה באותו הרגע שאברהם מניף את המאכלת, או ברגע שנודע לה לאן אברהם ויצחק הלכו. יצחק נפגע מחוויתו בעקידה, התעוור, וסובל PTSD בעקבות זה, אפילו התעוור בעקבות מראה המאכלת. כל אלה, ועוד הרבה אחרים, אפשר לקרוא במדרשים ובניתוחים הספרותיים.

אבל כבני אברהם, אנחנו לא חייבים לראות בעצמנו כממשיכי דרכו האבאהית. אנחנו יכולים להשתחרר מזה, אנחנו חייבים להשתחרר מזה. יש תקופות שקשה לנו כהורים, הן בחיי הילדים והן בחיי הנישואין, אף בחיינו האישיים.

הסיפור של העקידה בא לומר שמי שמחובר לאלהים שלו, מי שפנוי רגשית, מי שאומר "הנני", לא מקריב את בנו בסוף. אברהם פנוי מספיק לענות למלאך ולעצור את התהליך. הוא מוכן למחשבה שניה, להסתכל לאחור ולמצוא את האיל.