הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם

 

פרשת חיי שרה

תשפ"ג

הרב שלי, ר' זלמן שחטר-שלומי, ז"ל, נפטר ב2014. הוא ביקר בחברון כמה פעמים בחייו. הפעם האחרונה היה בשנות ה80 של המאה שעבר, כשהוא הוביל קבוצה של תיירים-צליינים, יהודים נוצרים ומוסלמים, בסיור דתי בירושלים, חברון, צפת וטבריה, וגם הר סיני. זה היה הרבה לפני הסכמי אוסלו, הרבה לפני הטבח של 1994.

בהגיעם למערת המכפלה, רב זלמן ביקש שיחכו לו בכניסה למקום. הוא נכנס למשרדו של השייח'. "מה אתה רוצה?" שאל השייח' באנגלית. "אני מבקש את רשותך להיכנס לבניין" אמר לו רב זלמן. השייח' הניף בידו כלפי החיילים ששמרו על המקום, "למה אתה צריך את הרשות שלי?"

רב זלמן ענה לו בנימוס "המשפחה שלך שומרת על המקום הקדוש הזה, על המסגד האיברהימי, למשך דורות. לא מתאים לי לזלזל בדבר הזה." השייח' התרגש כל כך מהתשובה הזאת שהוא קם ממקומו וחיבק את רב זלמן. הוא התלווה אל הקבוצה בביקור.

רגישות כזאת חשובה כל כך. בכל שיחה על המתח בין ישראל והפלסטינים, רב זלמן היה מספר את הסיפור הזה. הוא רצה לומר שאם אנחנו מצפים ליחס של שלום בארץ ישראל, עלינו לתת יחס של שלום. עלינו להקדים ביחס של שלום.

---

בפרשת חיי שרה, אנחנו קוראים על שני מפגשים בין תרבותיים – הראשון, כשאברהם נפגש עם בני חת לקנות את מערת המכפלה, והשני כשעבד אברהם נפגש עם לבן ובתואל לבקש את רבקה עבור יצחק.

שני המפגשים הללו מלאים בפרטים על השיחה. המספר המקראי מתרכז בתרבות המקח והממכר בפרק כ"ג כמו בזכוכית מגדלת. יש כאן שיחה מנומסת ומסודרת, מלאה בגינוני נימוס מוגזמים, גם בעיני המספר. אברהם מתעקש לשלם מחיר מוגזם עבור חלקת הקבר, והמסורת היהודית קוראת את הסיפור כאל "הקושאן על ארץ ישראל", כמו שנוהגים לומר בחוגים מסויימים. בני חת מנסים להתחנף בפניו, ולתת לו קבורה בחינם, ואילו אברהם מתעקש לא רק לקבל את החלקה הספציפית, אלא גם לשלם עבורה מחיר מלא ללא מיקוח, במעמד פומבי. נראה לנו שאברהם עושה זאת כדי שאף אחד לא יוכל לערער על הבעלות שלו על המערה.

רב סעדיה גאון מסביר פה: "ומה שנשא ונתן לאחר שקם מעל פני מתו הוא בהתאם למה שהגיע אלינו בהלכה שמי שמתו מוטל לפניו אין מקחו מקח וממכרו ממכר, וכן אינו רשאי להתפלל כשמתו לפניו, מפני שלבו טרוד בו." כזכור לנו, אחרי פרשת העקידה, אברהם חזר לבאר שבע, לא לחברון. ואילו שרה מתה בחברון, ואברהם היה צריך לבוא מבאר שבע כדי לטפל בקבורתה. לא היה לו כבר נכסים בחברון, על פי הפשט, לכן הוא צריך להתעסק ברכישת מערת קבורה.

בסיפור השני, בא עבד אברהם לחרן למצוא כלה ליצחק. פרק כד, הוא הארוך ביותר בספר בראשית. מסופר בו המפגש של עבד אברהם קודם עם רבקה, ואחר כך עם משפחתה. המפגש מתואר בפירוט בפעם הראשונה ב11 פסוקים, אחר כך בצורה עוד יותר מפורטת בנאום בן 25 פסוקים. אמנם הוא בוטח בה', אבל כשהוא מסיים לדבר, הוא אומר לבתואל ולבן "וְעַתָּה אִם-יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת, אֶת-אֲדֹנִי--הַגִּידוּ לִי; וְאִם-לֹא--הַגִּידוּ לִי, וְאֶפְנֶה עַל-יָמִין אוֹ עַל-שְׂמֹאל." הוא לא לוקח את רבקה בכוח, אלא מחכה בסבלנות לתשובה, וביחסו אליהם הוא מנומס לגמרי.

כאמור, בעשורים האחרונים, הנימוסין נשכחו סביב שבת חיי שרה. הכבוד ההדדי שכל כך בולט בשני הסיפורים האלה פנה את מקומו לביריונות, לאדנות בלתי מתנצלת, וכל כך חבל. אמנם יהודים מרגישים בבית בארץ ישראל, וצריכים להרגיש בבית בארץ ישראל, אבל לא על חשבון רמיסת שאר הערכים של עמנו, של תורתנו הקדושה.

לאורך הדורות, כאשר ישראל ישבו תחת שלטון זר, בין של נוצרים לבין של מוסלמים, הספרות ההלכתית מדברת על היחסים עם לא יהודים בהסתייגות רבה. מטפלים בפצועים לא יהודיים "מפני דרכי שלום" ונותנים צדקה לעניים לא יהודיים "מפני דרכי שלום". בימינו, הנימוק "מפני דרכי שלום" מקבל יחס של בוז מחוגים שרוצים להתנהג בגסות, למרות שהדבר פסול מעיקרו.