פרשת בהעלותך

 

 כתבתי את זה לפני שהעולם התהפך והתחיל מלחמת עולם שלישית... 

הרבה מתיחסים לפרשת בהעלותך, כמו לספר במדבר בכלל, כלא חשוב, כבר אין חג, הרב בחופש, כולם עסוקים בדברים אחרים, בואו נתיחס לעניינים יותר מעניינים. הרישא של הפרשה מתעסק בנרות המנורה, ההפטרה חוזרת על נושא המנורה, הרי לנו דרשה – חצי שנה מאז חנוכה, זהו.

מה גם, העלילה של התורה – יציאת מצרים – נראה שהיא קצת בהפסקה בפרשה שלנו. יש גם נושא מבלבל, שואלים את שאלת הקיטבג – האם מי שלא יכל לעשות פסח מותר שיסע עם כולם (והבעיה נפתרת בתשובה של פסח שני – חג ההזדמנות השניה) – הנה הכל מוכן לצאת לדרך, הוראות היציאה לדרך עם חצוצרות הכסף – וכן סידור הצעידה של השבטים – או אז (נו"ן הפוכה), בתרועה גדולה בחצוצרות הכל יוצאים לדרך – ואז עוצרים, נחים (נו"ן הפוכה).[1]

אבל זה לא סוף הסיפור. בעצם, זה רק ההתחלה של החלק העסיסי! הנה העם הנודד הגיע לתחנה הראשונה ונופל עליהם כל אותם בעיות שפגשנו בפרשת בשלח בספר שמות! מה קורה פה? למה חזרנו להתרכז בתלונות? ולא רק העם מתלוננים! גם מרים ואהרן מתלוננים! הם מביאים את דיבת משה בפני ה'. הם כמעט מורדים באח הקטן שלהם שהוא הצליח להנהיג את העם כל הדרך עד כה. ואלהים מעניש את מרים, וכל העם צריך לסבול – כמו מחלקת טירונים שמקבלים עונש בגלל אוהל אחד של חיילים שלא קמו  בזמן.

מראש, נראה פרשת בהעלותך פרשה לא חשובה בתורה, אבל בדיעבד היא פרשה גדושה. וכך בעצם ספר במדבר כולו. הספר לא מובן לנו כל כך. הוא מלא במספרים, על כן נקרא ברוב השפות "ספר המספרים". בעברית הוא מוכר גם כספר המפקדים – כי הוא כולל שני מפקדי אוכלוסין של העם כולו, ועוד כמה של שבט לוי. הוא גם מוכר בשם ספר הלויים, כמו שספר ויקרא הוא תורת כהנים, ספר במדבר הוא ספר הלויים. אפשר להבין – הלויים היו צוות ההקמה, צוות הבמה וצוות המשא של המשכן. אמנם הם עבדו בפקודת הכהנים, אבל הם עשו את העבודה. לפעמים, המשא היה כמה ימים, לפעמים כמה שבועות.

במדבר ט

(טו) וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר׃

(טז) כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃

(יז) וּלְפִ֞י הֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכׇּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

(יח) עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יַחֲנ֑וּ כׇּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃

(יט) וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃

(כ) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְהֹוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יִסָּֽעוּ׃

(כא) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ׃

(כב) אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אוֹ־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ׃

(כג) עַל־פִּ֤י יְהֹוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהֹוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

סידרתי פה את הטקסט בצורה שמדגישה את הצורה הכיאסטי שלו – ביטוי שחוקרים מגלים בטקסטים עתיקים – צורה שבאה להדגיש את הפסוק האמצעי – כאן "וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃" – כלומר, השהיה היא היא העיקר פה. לא העבודה הגדולה של הקמת המשכן, לא המסע וגם לא העבודה הגדולה של אריזה לקראת נסיעה.

ומכאן אני מבקש ללמוד שיעור לחיים. אנחנו משקיעים הרבה מאמצים בחגיגות. ואנחנו משקיעים הרבה מאמצים בהכנות לקראת החגיגה, ואנחנו משקיעים הרבה מאמצים בקיפול לאחר החגיגה. אבל לאחרונה שמתי לב למשהו שקורה בקיבוץ. אולי זה קורה במקומות אחרים, אבל לדעתי, פחות. אצלנו, בין אם זה ארוחת חג או ארוחת שבת, או סתם ארוחת ערב משותפת – מרבים לעזור בקיפול. וזה יפה מאד. אבל גם ממהרים לעזור בקיפול. כי החברים שבתורנות, בסופו של דבר, הם החברים שלנו. כולנו זוכים לעשות תורנות, ולכן אנחנו מרחמים על צוות התורנים, לכן קמים מהר כדי לעזור בקיפול. ואני לא רוצה להמעיט בחשיבות ובנדיבות שהעזרה הזאת מביעה. אבל יוצא לפעמים, אני מרגיש, שמרוב שרוצים לעזור, שוכחים לשהות ולהנות. אז השנה, אני מזמין אותנו ללמוד מפרשת השבוע שלנו שיעור בסבלנות – לשהות עם השכינה, ולא למהר לדבר הבא.

[1] בכל ספר תורה, בתוך ספר במדבר, מובדלים שני הפסוקים לה-לו (וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה׀ יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃ וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃) של פרק י ע"י נו"ן הפוך לפניהם ואחריהם, על פי הוראות המסורה. יש איזכור להוראות אלה כבר בתלמוד הבבלי. כנראה הנו"ן ההפוכה זה סוג של סוגריים, הבא להבדיל את הפסוקים משאר הטקסט. הסימן מוזכר גם במסכת סופרים, חיבור ארצ-ישראלי מתקופת הגאונים.