רב אזורי חבל אילות

      לינק לווידאו בפייסבוק לא באתי הערב לקרוא את מגילת איכה. אנחנו לומדים את הסיפור של החורבן, אולי קוראים את מגילת איכה. החורבן לימד אותנו למשך דורות להיות רגישים. החורבן לימד אותנו לשמוע בכי. לדעת שבכי אמור לעורר בנו רחמים. אם לא אצל אנשים, אז לכל הפחות, אצל אלהים. מגילת איכה אומרת לנו שביום החורבן גם אלהים לא ריחם על ילדנו. איך אפשר לקרוא את המגילה ולא להרגיש בכאב? המסורת הזאת מזמינה אותנו לשבת בין השבויים, לשבת בין החטופים, ולהרגיש את הכאב למשך יום שלם. להתבוסס בזוועות, ולהתבשל, כביכול, בחום הלהבות. כדי לעורר בנו רחמים. אבל רק ליום הזה, לתקופה הזאת, לא כל השנה. אך המסורת לשחזר את חווית האסון, לבכות בכי תמרורים כל שנה, היא לא נבנתה במדינה מודרנית. המסורת הזאת לא נוצרה מעמדה של כח. היא לא מתאימה למצב של מדינה מודרנית. היא לא מתאימה למדינה שלה הצבא החזק במזרח התיכון. המסורת הזאת לא תחזיר לנו את החטופים. בוודאי שהיא לא תחיה את המתים. היא לא תורמת לנו לבריאות, לא לבריאות הפיזית ולא לבריאות הנפשית. כי המסורת של צמצום האבל הלאומי לשלושה שבועות בלבד, היא הפכה בי...